כל הספרים של פעם עסקו בשאלה אחת: כיצד להיות מושלם. כל ספר טען שהוא גילה את נוסחת הפלא כיצד האדם אמור להיראות, וקרא לנו ליישם אותה.

האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד (1745–1813) כתב ספר "לכולנו". גם שם הספר מורה על כך: "ספר של בינונים", ספר לכל אדם באשר הוא. אנו מכנים אותו בשם "ספר התניא" על שם המילה הראשונה בספר: תניא.

מסתבר שעבור האדם הממוצע הרוצה לחיות את החיים נכון, קיימת למעשה שאלה אחת בלבד – אותה שאלה שרבי שניאור זלמן מציב בתחילת ספרו –

והוא שב וחוזר עליה בצורות שונות, במרווחים שונים. לא מפתיע כי שאלה זו שוכנת בבסיסם של כל התחלואים האופייניים של "כולנו" – אשמה, דיכאון, אפטיה ורגשי נחיתות.

וכך מציג רבי שניאור זלמן את השאלה:

לפני שנולדת, כך לימדונו חכמינו זכרונם לברכה, השביעו אותך מן השמיים: "תהי צדיק ואל תהיה רשע. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע."

הצהרה זו נראית תמוהה, לכאורה. הלא בפרקי אבות נצטווינו שלא לראות את עצמנו כרשעים: "ואל תהי רשע בפני עצמך?"

יתירה מכך, אם האדם יראה את עצמו כרשע הוא יהיה נתון בעצבות תמידית ולא יוכל לעבוד את האלוקים בשמחה ובטוב לבב. לחילופין, אם המחשבה על כך שהוא רשע לא תגרום לו כלל לעצבות, הוא עלול לראות את החיים כבדיחה, חלילה.

הבה ננסח את שאלת הפתיחה של רבי שניאור זלמן במילים מודרניות.

חכמים עתיקים לימדו אותנו משהו מוזר. הם אמרו כי לפני שנולדנו, בית הדין של מעלה פקד עלינו להישבע שנהיה אנשים מוארים ורוחניים ושלא ניכשל לעולם. אך אז הם הוסיפו ואמרו "אפילו אם כל העולם כולו יסגוד לכם כאנשים הרוחניים ביותר בעולם, ראו עצמכם ככישלון."

לא יתכן שהם אמרו זאת! אחרי אותם חכמים עתיקים ציוו עלינו "לעולם אל תראה עצמך ככישלון!"

יתירה מכך, כולנו יודעים שאם כל היום נסתובב ונאמר לעצמנו "אני כישלון, אני כישלון" אכן נחוש כישלון אחד גדול ויקשה עלינו לקום בבוקר ולצאת לעבודה. אך התורה קוראת לנו להיות שמחים ולעבוד את האלוקים בשמחה? כיצד כישלון תמידי יכול לעשות זאת?

האלטרנטיבה היא לומר "נכון, אני מפסידן. אבל מה איכפת לי? אני עדיין מאושר." אך ישמור האלוקים מחיים שכאלה! אדם שחי כך עלול לבזבז את חייו מבלי לעשות שום דבר מועיל.

אתם מבינים את השאלה? אני לא הצלחתי להבין, עד שאחרי כשלושים שנה של לימוד בספר התניא, ידיד ותיק שלי שהוא גם פסיכולוג - הרב ד"ר יוסף יצחק שגלוב - הסביר לי כך כי הספר עוסק בשאלה הגדולה ביותר עלי אדמות, "מדוע אסור לי להיות מדוכא?"

זו שאלה חיונית מאוד לחיינו. זהו מתח שאיש מאתנו לא יכול להימלט ממנו: לדעת מה עלינו לעשות ולדעת שלעולם לא נגיע אל המטרה האולטמטיבית.

אנו רואים את כישלונותינו כל יום – ואפילו כשאנו מצליחים, אנו עדיין יודעים בתוך-תוכנו שזה לא "הדבר האמיתי." הדבר האמיתי נמצא באיזה גן-עדן בו הייתה נשמתנו בטרם נולדנו, אך ללא ספק הוא לא נמצא כאן עלי אדמות. ועם זאת, אנו ממשיכים לצפות מעצמנו להיות אותה אישיות מושלמת שהיינו לפני שנחתנו לפלנטה זו.

לכן אנו מרגישים כל כך רע אחרי כל כישלון, ותחושה זו מקשה עלינו עוד יותר להגיע לאנשהו – לכן אנו נכשלים אף יותר. וכאילו לא היה די בכך, התורה עוד מצווה אותנו להיות שמחים בחלקנו! כיצד אנו אמורים לחיות כך???

מהי התשובה? היא פזורה על פני 53 הפרקים הקצרים אך הנוקבים של ספר התניא. פרקים אלו מציבים אתגר בפני כל אינטואיציה רגילה של בני אדם נורמליים.

אך ידידי הפסיכולוג הלהיב אותי... ואילו הייתי צריך לסכם את התשובה בתשובה אחת, הייתי מנסח זאת כך:

הפסק לחשוב מי אתה ומה אתה אמור להיות, והתחל לחשוב מה עליך לעשות. לא מה אני, אלא היכן אני. "מה אני" פירושו: מהן תחושותיי בקשר לכך? האם כבר הגעתי להארה? האם הפכתי למושלם? ואילו "היכן אני" פירושו: מה אני עושה, אומר וחושב עכשיו, ברגע זה ממש?

בלי לפגוע, אך למעשה ככל שתוציא את עצמך יותר מן התמונה כך ייטב לך.

מסופר על רבי יוחנן בן זכאי, אחד מן התנאים הדגולים, שפרץ בבכי כאשר שכב על ערש דווי. התלמידים ששהו ליד מיטתו נחרדו לראות את רבם בוכה. "מדוע אתה בוכה, מורנו ורבנו?" שאלו תלמידיו.

השיב הוא להם, "דעו לכם בניי שאני רואה שתי דרכים בהם מובילים את מי שנפטר מן העולם. האחד מוביל לגן העדן ולגמול הנצחי, והאחר להיפך הגמור מכך... ואינני יודע באיזה דרך יוליכו אותי!"

אוי באמת, רבי יוחנן! אף פעם לא חשבת על זה עד עכשיו?

לא, הוא לא חשב על כך. מעולם לא היה לו זמן לחשוב על כך. כל חייו היה עסוק רבי יוחנן במחשבה "מהו הדבר הטוב ביותר בו עליי להשקיע את כוחותיי ומרצי ברגע זה?" לא היה לו זמן לחשוב על דברים אחרים, על גמול נצחי וגן עדן. רק ברגעיו האחרונים הוא נזכר בשאלה "היכן אני? מה יקרה לי?"

עצה זהה ייעץ רבי שניאור זלמן לאיש עסקים שהיה גם תלמיד חכם וחסיד אדוק. כשהוא התלונן בפני רבו על הפסדיו הכספיים הרבים, על כך שהוא לא יכול לפרוע את חובותיו ולדאוג למשפחתו. "כל שאני מבקש" קרא, "שאלוקים יתן לי את האמצעים למלא את מחויבותי לאחרים!"

על כך השיב לו הרבי: "אתה עסוק בדיבור על הדברים להם אתה זקוק. אך אינך מזכיר דבר לשם מה זקוקים לך?"

מי זקוק לך? העולם זקוק לך, אחרת לא היית כאן. כל האתגרים בחיים הם העולם הקורא לך "קח אותי! שנה אותי! שפר אותי!" יש לך כאן שליחות – לא להיות איזה סופר-מן או אשת פלא – אפילו לא להיות נשמה גאונית – אלא משימה בלתי אפשרית, להתבוסס בבוץ כמו כולם, בתוך גוף מגביל מאוד, עם אישיות אנושית מלאת חולשות – על מנת לשנות את כל אותם דברים ולהפכם למשהו רוחני, שמימי, אלוקי.

כמובן שמדי פעם תמעד. המטרה האולטמטיבית היא כזו שלעולם לא נוכל להגיע אליה לבדו. לרובנו יש קילו כישלונות על כל גרם של הצלחה. אך מדוע כל זה הוא עניינך? תפקידך הוא לדאוג לכך שהספינה תמשיך לצוף ולשוט בכיוון הנכון על פני הים הסוער. נזק צדדי? מחלת ים? נסה להימנע מן הדברים הללו, תקן אותם כשיתרחשו – אך הם חלק בלתי נפרד מן העסקה.

עתה עלול לשאול: "מתי אגלה את ה'אני'? מה עם גילוי המהות העמוקה שבתוכי?"

יש לי הפתעה קטנה בשבילך. מי אומר שאתה הוא אתה האמיתי? אולי אתה האמיתי אינו סובייקט ואינו אובייקט, אלא פועַל? במלים אחרות, אולי האני האמיתי נמצא לא במי שאתה אלא באותם דברים שאתה צריך לעשות? שכן, כאשר אלוקים חשב עליך ויצר אותם, זה היה הרעיון שלו: יצור קטן, שבתוכו קיים רסיס מן התודעה שלו (כלומר, של אלוקים), העושה את הדברים היפים האלה. בצלם אלוקים ברא אותך, ובזאת תמצא את עצמיותך האמיתית – וגם אותו, את אלוקים.

לכן רבי שניאור זלמן ממשיל משלים ומביא דוגמאות כדי להמחיש שככל שנשמתנו הפנימית תהיה נשגבה ואלוקית, אף פעם לא תוכל לגעת במהותה הפנימית עד שהיא תהיה "לבושה בבגדי התורה והמצוות". אומרים ש"הבגד עושה את האדם" וכך גם לגבי המהות האלוקית שבתוכך.

אתה רוצה למצוא את עצמיותך, את המהות הפנימית שלך? עשה משהו שיביא אור לעולם. זה אתה – תמציתך ומהותך. לא באור, לא ב"משהו", אלא ב"עשה".