אנו חיים בתקופה חסרת תקדים של חוסר יציבות בנישואין. לדוגמא, בכל שנה נערכים בארצות הברית למעלה מ-2 מיליון נישואין, מתוכם למעלה ממיליון יתגרשו. כשאנו בוחנים את הקהילה היהודית בארצות הברית, החדשות הרעות הן שגם בקהילה זו שיעורי הגירושין עלו דרמטית, אך לאידך באופן כללי (במיוחד אצל אלו המזוהים עם ערכים מסורתיים), יש יציבות גדולה יותר בחיי הנישואין.
(הנה המספרים: אחוזי הגירושין הכוללים הם למעלה מ-50%, אך בקהילה היהודית יש שיעור גירושין של כ-25%. אצל יהודים הקשורים לבתי כנסת – כל בית כנסת – שיעור הגירושין יורד ל-13%, ועל-פי הערכות של רבנים אורתודוכסיים שיעור הגירושין בקהילה הדתית יותר מצוי כיום בין 2% ל-5%. רמת החינוך היהודי שמקבל הילד יכולה לנבא באופן משמעותי את יציבות נישואיו. בנוסף לכך, אצל יהודים הנשואים ליהודים שיעור הגירושין הוא חצי משיעור הגירושין של יהודים הנשואים לגויים)
מה שמר על יציבות זו לאורך השנים?
היו אלו סדרת ערכים שנבעו מן היהדות וחדרו אפילו לתרבות החילונית. ערך אחד מהם הוא זה שקשור לקונפליקטים בין-אישיים. מאות ספרים לאורך התקופות השונות מזהירים אותנו מהשלכותיו ההרסניות של הכעס, המסר העיקרי הוא: "אל תעשה." להרגיש כעס זה עניין אחד, אך בטרם נבטא אותו במלים או בפעולות, אנו חייבים לעבד את הכעס כדי שהארס שלו יתפוגג. אנו הופכים את האנרגיות של הכעס לתכלית חיובית. לדוגמא: בני-זוג נשואים צריכים להביע את צרכיהם ואת כאבם, לשאת-ולתת ביחס לדברים שהם רוצים, לוותר ולקבל את העובדה שאינם מקבלים את מה שהם רוצים, או אפילו לפעול באופן חד-צדדי כדי להגן על צרכיהם. אף על פי כן, הם יכולים לעשות כך בלי צדקנות, בוז וכעס. הם יכולים אפילו להביע חרטה כנה או הבנה ביחס לכאב שמעשיהם עלולים לגרום לבן/ בת זוגם.
כפסיכולוג קליני מזה כמעט 40 שנה גיליתי שהאתגר הגדול ביותר העומד בפני זוגות הוא האופן שבו הם מתמודדים עם כעסם. כיצד מתמודדים עם המחלוקות הבלתי נמנעות בנישואין, בלי לכעוס? כיצד אפשר לא להסכים עם האדם האחר בלי להפוך בעצמנו לבלתי נסבלים?
הן הפסיכולוגיה הקוגניטיבית המודרנית והן הפילוסופיה היהודית המסורתית מציעות קווים מנחים דומים באופן מפתיע כדי לנטרל את הכעס.
הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מייעצת שאנשים יוכלו לעבד ולפוגג את כעסם שלהם ביתר קלות אם יבינו שהם אלה שיצרו את הכעס, שהוא אינו תגובה בלתי נמנעת לדבר-מה שהגיע מבחוץ. אין זה האירוע החיצוני שיצר את הכעס, אלא המשמעות שהם העניקו לאותו אירוע.
קחו מערכת יחסים שבה אדם מרגיש כי הוא טובע בתוך ים של כעס. פסיכולוגים קוגניטיביים יטענו שאדם זה אומר פנימית הצהרה כלשהי ביחס לעצמו (יתכן שבאופן בלתי מודע). אותה "אמירה עצמית" היא שמגבירה את הכעס. היא עשויה להיות "אם אסכים לסבול את זה, אהיה טיפש, חסר עמוד שדרה, כשלון..". אמירה כזו היא לרוב בלתי רציונלית.
פסיכולוגים קוגניטיביים חילוניים טוענים שהמקור ללחץ הפסיכולוגי של אנשים הוא היעדר פילוסופיית חיים מספקת שבעזרתה יוכלו להתמודד עם המאבקים הבלתי נמנעים בחיים. היכן אפשר לחפש פילוסופיה כזו? אולי פשוט בתורה?
במאמר קצר זה, אתמקד בתפיסה אחת ביחס לכעס הנובעת ישירות מן המסורת, כלומר, התפיסה שלפיה הכעס מבוסס תמיד על עיוות קוגניטיבי. המתג המפעיל את הכעס הוא מחשבה בלתי רציונלית. תכופות, מחשבה זו נמצאת בתת-מודע ואף על פי כן היא משפיעה על גופנו ועל רגשותינו. לדוגמא, אישה עשויה להרגיש כעס על בעלה המתעלם מרצונה לקבל פרחים לכבוד שבת. באופן פנימי היא אולי חושבת, "אם הוא מתעלם ממשאלתי הברורה לקבל פרחים הוא לא אוהב אותי. איך אני יכולה לאהוב גבר שלא אוהב אותי?" למעשה, יתכן מאוד שהבעל דווקא אוהב מאוד את אשתו אך אינו רגיש, או שהוא עשוי להאמין שזהו בזבוז כסף מטופש לקנות פרחים. הוא מעדיף להוציא את הכסף על שיפוץ המטבח או לשלוח אותה לחופשה.
אם היא מאמינה בסיבה השנייה להתנהגותו של בעלה, אפשר לנהל משא ומתן שקט ורגוע. היא יכולה לקבל את העובדה שעליה ללמד את בעלה. עם זאת, אם היא מאמינה ב"עיוות הקוגניטיבי" שבעלה לא אוהב אותה, אין שום דבר חיובי שעליו הם יכולים יותר לשוחח.
מהיכן מגיעים העיוותים הקוגניטיביים הללו? האם הם פשוט תאונה, טעות?
התורה מזהירה אותנו, שבתוכנו קיימים הן יצר הטוב והן יצר הרע. (פרויד הכיר בקיומו של כוח הרסני כזה הטבוע בטבעו של האדם רק מאוחר מאוד בקריירה שלו, בחיבורו "תרבות ללא נחת"1. היצר הרע משתמש ברגשות שליליים, כמו פחד וספקות עצמיים, כדי לייצר כעס. מתחת לכעס חבוי פחד של האדם מהיותו בלתי-מספיק. היצר הרע יוצר מחשבות מעוותות, הגורמות לכאב ולפחד. היצר הרע גורם לאנשים להמציא סיבות רציונליות כביכול לכך שהם שומרים את כעסיהם בבטן ולא מוציאים אותם החוצה. לכן, אנשים צריכים לבחון היטב את דחפי הכעס שלהם.
הכעס הוא כוח מפתה וממכר מאוד, המציג עצמו כבן בריתו של האדם, בדומה לקוקאין ולאלכוהול. אדם צריך לשאול את עצמו, "מה מכעיס אותי? מדוע אינני יכול לקבל, שהדברים אינם כפי שאני רוצה, או לנהל משא-ומתן רגוע בקשר אליהם, או לפעול בצורה חד-צדדית, בלי כל הכעס הזה?" אם אינך יכול לגלות את התשובה על כך בעצמך, פנה לידיד/ה או ליועצ/ת או מטפל/ת.
המשנה מסתכמת באמירה כי לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום. כאשר בני-זוג משוחחים ומנהלים משא-ומתן בלי כעס, הם יוצרים פתרונות המבוססים על אהבה. מי ייתן שנלך בדרכי התורה כדי להגיע להרמוניה בנישואין ובכך נביא להגשמת הבטחתו המפורשת של אלוקים וברכתו הגבוהה ביותר, הגאולה האמיתית והשלימה.
Join the Discussion