מפגש בלמברג עם יהודי מיקטרינוסלב
בדרך נסיעתי לאמריקה, בשנת 1946, התעכבתי למשך שבוע בלמברג, כדי לסדר אי-אלו מסמכים.
במשך שהותי שם התגוררתי בבית כלשהו, יחד עם כמה נוסעי-מעבר נוספים. התהליך כולו היה חשאי, ואסור היה שתיוודע זהותי.
כפי שקורה לעתים קרובות בחיים – בעל-הבית של דירה זו היה מיקטרינוסלב. הדבר נודע לי רק לאחר שכבר הייתי שם:
לילה אחד, כשיצאתי מחדרי, החל האיש לנהל אתי שיחה, וסיפר שרבה של עירו יקטרינוסלב הוגלה מהעיר, ולאחר-מכן נפטר. האיש החל לשבח בפני – לפי מדת הבנתו – את הרב, ולספר לי עד כמה כל תושבי העיר העריכוהו, ועד כמה עדיין אין הם יכולים לשכוח אותו. הוא אף הוסיף וסיפר שהוא עצמו הוביל אל בית הרבנית (הוא לא זיהה אותי) קילוגרמים אחדים של סוכר כדי לשלוח אליו בחבילה למקום גלותו.
לאחר-מכן נזכרתי שהסיפור אכן היה אמיתי. באותה תקופה לא ניתן היה להשיג סוכר בעיר, ובנו של איש זה היה מנהל של חנות ממשלתית, והוא שלח אלי את הסוכר באמצעות אביו כדי שאשלח זאת אל הרב.
על ר' מרדכי גוראריה
כל אימת שהיתה לבעלי הזדמנות כלשהי לבוא בדברים עם הציבור – הוא תמיד ניצל זאת.
יום אחד החל לבקר בביתנו נער בשם מיטיא1 גוראריה2. אביו3 היה פקיד אצל קרוביו למשפחת גוראריה בעיר. הנער, שלא היה שומר מצוות, היה אז תלמיד בבית-הספר התיכון, בעל אופי הגון ואצילי מאוד.
הנער התיידד עם ילדינו, החל להגיע לאמירת חסידות, וקשר את עצמו מתוך התמסרות רבה לסגנון חיים זה. הוא החל לשמור שבת, וניתן לומר שהפך לירא-שמים במלוא מובן המילה.
עדיין היה עליו לסיים את לימודיו בבית-הספר, אבל חבריו ומוריו הבחינו כבר בהתקרבותו לחיי תורה ומצוות, והחלו לרודפו. בשל כך הוא התקשה להתקבל לאוניברסיטה, ושוב ושוב דחו את בקשותיו. פעם אמר לו רקטור האוניברסיטה, ששניאורסון יעזור לו, שכן הם אינם יכולים לעזור לו...
לבסוף הגיע שלב שכבר לא יכלו לדחותו, וקיבלוהו לאוניברסיטה, אך בתקופת הפגרה שלחוהו לקולחוז כדי שיעבוד שם. מדי יום היו מגיעים אלינו מכתבים מלאי שאלות – מה מותר לעשות שם ומה אסור.
כששלחו אותו מן הקולחוז אל העיר בנסיעת עסקים, כדי לרכוש את כל הדרוש עבור משרדי הקולחוז – החברים שנסעו יחד אתו הביאו עמהם אל העיר חמאה ומוצרים דומים אחרים, כדי להרוויח כסף ממכירתם; ואילו הוא בירר היכן מתגוררים יהודים, ומה בדיוק נחוץ להם מבחינת צרכי דת. תיקו היה מלא במזוזות, ציציות, סידורים, לוחות אל"ף-בי"ת וכדומה, אותם היה מביא עמו בגנבה ומחלק במקומות שונים, הכל על-פי ציוויו של הרב.
בגלוי הוא היה חבר קומסומול בכל מאת האחוזים, והכל חיבבוהו – אפילו הגויים.
מדי יום ביומו היה מתפלל כשהוא עטור בתפילין, אבל אסור היה לאף ילוד אשה להבחין בכך. הוא סידר לעצמו מקום לתפילה בשדה, ולפנות-בוקר – בשעה שהגויים עדיין לא התעוררו כולם – היה יוצא אל השדה, למקום שבו צמחה תבואה לגובה רב, ובהיותו נמוך-קומה היה מתחבא בין השיבולים ומתפלל כשתפיליו מכוסות בכובעו.
באותה תקופה חלו ימי החנוכה, והרי צריך להדליק נרות חנוכה ולברך עליהם.
הממונים עליו היו שבעי-רצון מאוד מעבודתו, והורו לו להתגורר ב"פינה האדומה"4, ומשם היה עליו להפיץ את "אור ההשכלה" בקרב הכפריים. הוראות כיצד לנהוג בעניין זה – קיבל משניאורסון, והכל עבר בשלום.
אולם, פעם אחת נשלח אל הקולחוז צעיר יהודי מהעיר כדי לעמוד מקרוב על העבודה המתבצעת בקולחוז, ובשעה שתים-עשרה בלילה הגיע אל "הפינה האדומה", וראה שם את נרות החנוכה דולקים... כיהודי הוא הבין היטב במה מדובר, על-אף שה"חנוכייה" שדלקה שם לא היתה אלא שמן בתוך תפוחי-אדמה.
כדרכם בקודש – הדבר דווח מיד לקומסומול, ולא יצאו ימים מועטים עד שהנער פוטר מעבודה זו.
כך המשיך ללמוד תורה מתוך מסירות-נפש, ולהקפיד על כל דקדוק קל של דברי סופרים.
בימים הנוראים נהג להתפלל בביתנו, כדי ששכניו לא יבחינו בכך שהוא מתפלל, ובבוקר היה הולך אל האוניברסיטה רק כדי להירשם.
ביום קיצי אחד5, בעיצומו של הקורס השלישי באוניברסיטה, הלך לרחוץ בנהר6, ולא שב ר"ל. היה זה שבר גדול. הוא היה בן יחיד להוריו, ונוסף לכך היה מפורסם מאוד בקרב ציבור שומרי-התורה.
פטירתו עשתה רושם חזק גם על האוניברסיטה. האוניברסיטה שלחה משלחת אחרי משלחת כדי להודיע שבכוונתה לערוך את ההלווייה על חשבון הממשלה, בשל הערכתם הרבה לנפטר.
למיטיא זה, עליו השלום, היתה אחות7, אף היא הגונה ואצילית מאוד, אבל קומוניסטית. היא הגיעה כבר לדרגת מזכירת התא הקומוניסטי מטעם הקומסומול במפעל פטרובסקי – דרגה שלא כל אדם זוכה לה...
גם במשלחות מטעם האוניברסיטה היו קומוניסטים, והם פנו אליה בעניין סדר הלוויית אחיה. היא ענתה להם שהוריה הם שומרי מצוות, והיא כקומוניסטית אינה יכולה להתערב בכך. היא באה אלינו בריצה, בוכייה: "רבי, אני יודעת שרצונו של מיטיא הוא רצונכם, וככל שתצוו – כך נעשה!"
מובן מאליו שההלווייה היתה דתית לחלוטין, כשם שהנפטר היה שומר-דת. השתתפו בה יהודים מבוגרים וצעירים. הרחוב היה שחור מאנשים. המלווים נשאו את הנפטר אל בית-הכנסת שבו התפללו הוריו, ושם הספידוהו (כך היו מכנים זאת שם).
מהאוניברסיטה הגיעו סטודנטים רבים בלוויית מספר מורים במסגרת משלחת רשמית, אבל הם עמדו מרחוק ולא נטלו חלק בהלווייה עצמה.
גבאי בית-הכנסת הוציאו שולחן אל הרחוב הסמוך לבית-הכנסת, וביקשו מהרב לשאת דברים.
הרב נאם למעלה משעה. הוא סיפר על כל הנהגותיו של הנפטר בחייו, על התנהגותו בזמן הלימודים ועל אורח-חייו בביתו, הכל מתוך תוקף ועוז-רוח. הרב פנה אל הנוער והוכיח להם שיכול אדם לחיות חיי תורה ומצוות מבלי שהדבר ימנע אותו מלהיות מעורה גם בענייני העולם.
דבריו נחלו השפעה עצומה על השומעים. רבים סברו שבוודאי הרב ייעצר בתום דבריו. למעשה התרחש מאורע זה, כמדומתני, בשנת 1935, ואילו בעלי נעצר לראשונה בשנת 1939.
בשנת 1936, כשהגיע זמנה של אחות הנפטר להצטרף ל"קודש-הקדשים" של הקומסומול – למפלגה עצמה – נאמר לה: לעת-עתה – לא! פנייתה אל שניאורסון בעת פטירת אחיה כדי להתייעץ עמו כיצד להתנהג בהלווייה מוכיחה כי היא אינה ראויה עדיין ל"גדולה" זו. עם הזמן יבדקו שוב אם היא ראויה לכך...
מניין נודע להם על פנייתה אל הרב – קשה להבין. כנראה מעוף השמים8... היא עצמה בוודאי לא סיפרה על כך, וגם מביתנו איש לא גילה עובדה זו. מפליא כיצד הם יודעים שם על הכל.
זמן רב לאחר-מכן היו עדיין הלווייה זו והספדו של הרב שיחת-היום בכל החוגים.
סיפורים חסידיים בדמעות שליש
בהיותי במוסקבה, ולאחר-מכן בפאריז, אמרו לי כמה וכמה אנשים שאינם יכולים לשכוח את הסיפורים שסיפר להם בעלי על רבותינו נשיאינו ועוד. הם הזכירו לי, שבשעה שבעלי היה חוזר על סיפור שכזה – כמו הסיפור על אלכסיי משרתו של הבעש"ט, שראה פעם שוחט מעמיד סכין על-ידי יריקה על אבן ההשחזה והשחזת הסכין על-ידי רטיבות זו, ואמר לו אותו גוי: "ישראליק9 לא היה עושה כך; הוא היה בוכה ומשחיז את הסכין בדמעותיו"10 – כשבעלי היה מספר זאת, היו פניו מאדימות מאוד, ומעיניו היו ניגרות דמעות שליש.
לא כל מספרי הסיפורים מרגישים כל-כך את פנימיות הסיפור, ונכנסים אל תוך עולמו של האדם שעליו הם מספרים.
Start a Discussion