לאיפה נעלמו הניסים?

שאלה:

למה איננו רואים כיום ניסים כמו נס קריעת ים סוף למשל? אני מכיר את התשובה הנדושה שכל יום הוא נס, שלידת תינוק היא נס ושזריחת השמש היא פלא. אני מדבר על ניסים מן הסוג של קריעת ימים, של מתים שקמים לתחייה, של קולות מן השמיים ושל כתובות על הקיר – הניסים העל-טבעיים באמת – מה קרה לכל זה? מדוע האנשים בתקופת התנ"ך היו עדים לניסים כאלו ואנחנו לא? האם אלוקים פרש לגמלאות?

תשובה:

האם השתוקקת פעם לשוב ולהיות ילד?

האם לילדים אין הכל בחיים? הוריהם עושים עבורם הכל. הילד רק מרגיש תחושת רעב ולפתע מופיע לפניו אוכל מוכן. הילדה נפגעת וההורה נמצא מיד לידה ומוכן לתת לה נשיקה שתשכך את הכאב. משכיבים את הילד באהבה לישון בלילה, ובאהבה מעירים אותו בבוקר. זהו קיום נוח ובטוח, אך שאינו נמשך זמן רב.

ככל שהילד מתפתח וגדל, ההורים נסוגים בהדרגה. התינוק הופך לפעוט המסוגל ללכת על שתי רגליו, לאכול בעצמו ולדאוג לעצמו לכמה מצרכיו הבסיסיים. בסופו של דבר הוא יגדל ויהפוך לילד קטן, ואז יוכל אפילו לצאת מן הבית למשך היום בלי הוריו וללכת לבית הספר. לאחר מכן, הילד יהפוך לנער ויתעקש אף יותר על עצמאותו. נערים מתנגדים לעצת הוריהם כיוון שעליהם למצוא את דרכם שלהם, והם חושבים שהם יודעים הכי טוב. קשה ככל שלא יהיה הדבר, ההורים צריכים לקבל זאת כחלק מתהליך ההתבגרות של הילד שלהם, ובמידה מסוימת עליהם להרשות לנער/ה לעשות כמה שגיאות טיפשיות, אחרת הם לעולם לא יגדלו ויתבגרו.

על ההורים לשחרר, כי רק אז ילדים יכולים סוף סוף לגדול ולהפוך למבוגרים ולפתח יכולת להתייחס להוריהם בכבוד ובהבנה. הם לא זקוקים עוד להוריהם שילבישו ויאכילו אותם, מפני שהם מסוגלים לעשות זאת בעצמם. אך הם יכולים ליהנות מקשר עם הוריהם שהוא אפילו עמוק ואמיתי יותר, כי עכשיו, כמבוגרים, הם למדו להעריך את מה שהוריהם עשו בשבילם. הילד חב את מהותו כאדם לאהבה ולתשומת הלב שהוריו העניקו לו במסירות במשך כל שנות ילדותו.

לאנושות בכללותה יש מסלול התפתחות דומה. בתחילת ההיסטוריה, אלוקים היה יותר כמו הורה אוהב שתפקידו הברור היה לטפל בנו ולדאוג לנו. הוא דיבר אלינו כדי לתת לנו הנחיות והוראות. הוא התערב למעננו בעשיית ניסים כדי להציל את ילדיו מכל רע. הרשעים נענשו מיד והצדיקים קיבלו תגמול הולם. זו הייתה תקופת הינקות של האנושות. עדיין היה עלינו לפתח את הכלים הרוחניים כדי שנוכל להתייחס לאלוקים בדרך יותר מעודנת ונשגבה, כך שהוא האכיל אותנו ניסים בכפית.

ככל שהאנושות התפתחה מבחינה רוחנית, כך אלוקים חדל בהדרגה מלהתערב בחיינו בצורה גלויה. כפי שהורה מרשה לילדו יותר ויותר חופש, כך אלוקים הסיר את התערבותו הגלויה בענייני העולם. אבל כמובן, אמנם הורים עשויים לחדול מלהתערב, אך הם אף פעם לא חדלים באמת מלאהוב ומלהעניק תשומת לב. הם מפקחים על כל צעד שעושה ילדם ומשפיעים בשקט על כיוון חייו, אף כי הם עושים זאת מן היציע. באופן דומה, ככל שחולף הזמן אלוקים עדיין שרוי בינינו כמקודם ומושך לכאן ולכאן בחוטי ההיסטוריה וגורל האדם, אבל לא בדרך כל כך בוטה וגלויה כמו באמצעות ניסים. הוא מסתתר מאחורי צירופי המקרים וההתרחשויות היומיומיות שעל פני השטח נראות כנורמאליות לגמרי; אבל כשחושבים על כך, הן אינן רגילות – שכן ידו של אלוקים ניכרת בבירור בהתרחשויות אלו.

במהלך כמה המאות שחלפו, האנושות עברה מרד נעורים. השלכנו מעלינו את עול ההורה השמימי וחתרנו לעצמאות. האמונה באלוקים נחשבה פתאום כמשענת ילדותית וכמיתוס לא בוגר. אבל הדור שלנו, לאחר שלמד משגיאות הנעורים של ההיסטוריה המודרנית, מתחיל להתבגר. אנו נוכחים לראות שאחרי ככלות הכל, ערכיו של ההורה השמימי שלנו אינם כל כך גרועים. בעוד אנו ובני דורנו מבקשים להתחבר מחדש עם אלוקים ועם הרוחניות האמיתית – לא כילדים הזקוקים לניסים כדי להשתכנע, אלא כמבוגרים רוחניים, שמסוגלים להבחין בנס שמאחורי אירועי היומיום, ובשמימי בתוך היומיומי. סוף סוף, אנחנו מתבגרים.

ואולי --- אולי צמא חדש זה לאלוקים הוא הנס הגדול מכולם.