"ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם. וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה, ויאמר להם משה, מה תריבון עמדי, מה תנסון את ה'. ויצמא שם העם למים וילן העם על משה. ויאמר למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא. ויצעק משה אל ה' לאמור, מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלוני. ויאמר ה' אל משה, עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל. ומטך אשר הכית בו את היאור, קח בידך והלכת. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם. ויעש כן משה לעיני זקני ישראל. ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור, היש ה' בקרבנו אם אין. ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". (שמות יז, א-ח).
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך1 בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים. והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה – תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח (דברים כה, יז-יט).
עם ישראל חזה זה עתה באחת מהתגלויות העוצמה האלוקית הכבירות ביותר בהיסטוריה. עשר מכות על-טבעיות כפו על האימפריה הגדולה ביותר עלי אדמות לשחררם מעבדותם. הים נחצה לשנים בפניהם, ומן נפל מן השמים כדי להזינם במדבר. כיצד הם יכולים לשאול עוד, "היש ה' בקרבנו"?
אולם זהו טבעו של הספק. קיים ספק המבוסס על שאלות רציונאליות. קיים ספק הנובע ממניעיו ורצונותיו הסובייקטיביים של הספקן; אך קיים גם ספק שהוא טהור ופשוט: ספק לא-רציונאלי, ספק שהוא רב-עוצמה יותר מן ההיגיון. ספק שמנטרל את הטיעונים המשכנעים ביותר ואת ההתנסויות נותנות ההשראה ביותר במשיכת כתפיים צינית בלבד.
כזה היה הספק שהותיר את העם היהודי חשוף להתקפה מצד עמלק. עמלק, במישור הרוחני, הוא התגלמות האדישות חסרת הבסיס וחסרת ההיגיון. המדרש (תנחומא, כי תצא ט) מתאר זאת כך:
משל למה הדבר דומה? לבריכה רותחת שלא היה איש יכול לרדת בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה. אף על פי שהוא נכוה, הוא קירר אותה לאחרים. אף כאן כשיצאו בני ישראל ממצרים קרע הקדוש ברוך הוא את הים לפניהם והמצריים טבעו בים, נפל פחדן על כל האומות, שנאמר "אז נבהלו אלופי אדום". כיון שבא עמלק ונלחם עמם, אף על פי שהובס, הוא 'קירר' אותם לפני אומות העולם...
זו הסיבה שבגללה עמלק, וכל מה שהוא מייצג, הוא אויבו המושבע של העם היהודי ושל שליחותו ומשימתו בחיים. כפי שהכריז משה לאחר המלחמה עם עמלק, "ויאמר כי יד על כס ה', מלחמה לה' בעמלק מדור דור", (שמות יז, טז). האמת יכולה להפריך את הטיעונים הלוגיים שמועלים כנגדה. האמת יכולה אפילו לגבור על מניעים ועל רצונות אנוכיים רבים של האדם, שכן האקסיומה "השכל שולט על הלב" טבועה במהות טבעו של האדם – כלומר, ביכלתו של האדם להעריך לעומקה אמת הטבועה באופיו ובאה לביטוי דרך התנהגותו. אך יכולות החשיבה הרציונלית של האדם הן חסרות אונים אל מול האתגר של עמלק הקופץ לתוך הסיר הרותח, שלועג בלי רחם לאמת ומצנן את רגעיו הנשגבים ביותר של האדם באמירת "אז מה?" מזלזלת.
צוואר הבקבוק
בני עמלק תקפו את ישראל בדרך בצאתם ממצרים, כשהיו בדרכם להר סיני כדי לקבל את תורת ה' ואת המינוי כעם הנבחר שלו. אף כאן משקפת ההיסטוריה את הפעילות הפנימית של הנשמה: התזמון של ההתקפה ההיסטורית של עמלק מתארת את הנסיבות הפנימיות שבהן מתגלה מגיפת הספק חסר הבסיס בכל כיעורה.
בהגדה של פסח אנו אומרים, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". המלה "מצרים" היא צורת הרבים של "מיצר" שפירושו "מעבר צר", כך שניתן לומר שפירושה הוא "מיצרים". ברמה האישית מתייחס הדבר למה שקוראת תורת החסידות כ"צוואר הצר" (בשפה החסידית "מיצר הגרון") המגשר בין השכל לבין הלב. בדיוק כפי שפיזית מחוברים הראש והלב במעבר צר, הוא הצוואר, כך הוא הדבר גם במובן הרוחני-פסיכולוגי. אף שכנזכר לעיל, לשכל יש עליונות טבעית על פני הלב, הרי קשה ביותר לאדם ליישם את העליונות הזו – לכוון ולעצב את רגשותיו ואת רצונותיו כך שיתאימו למה שהוא יודע ומכיר כדבר הנכון. זוהי "היציאה ממצרים" המוטלת על כל דור ודור: האתגר האינדיבידואלי להתמודד עם המעבר הצר של ה"צוואר" הפנימי שלנו, להתגבר על הפיתויים החומריים, על הסובייקטיביות הרגשית, על האגו ועל האינטרס העצמי החותרים תחת סמכותו של השכל ביחס ללב ומעכבים את השפעתו על אופיו של האדם ועל התנהגותו.
כל עוד האדם עדיין כלוא ב"מצרים" האישית שלו, הוא עומד בפני אתגרים רבים ליושרו ולאופיו. כל עוד הוא לא הצליח לבסס את שכלו כציר שסביבו נסב כל השאר, הרי האינסטינקטים והתכונות הבסיסיים שלו – כגון תאווה, כעס, השאיפה לכוח ולסיפוק מיידי – עשויים לגבור עליו. אך מרגע שהוא משיג את "יציאת מצרים" הפנימית שלו ויוצא מן המיצרים הצרים של נשמתו – מרגע שהוא מבסס את הידע ואת ההבנה שלו ביחס לאמת ככוח הקובע בחייו – הרי שלמעשה הוא ניצח בקרב. הוא עשוי לעמוד בפני רעיונות וצידוקים שליליים, אך כיוון שהוא חופשי מן העיוותים הנובעים מאינטרס עצמי, האמת היא שתנצח. הוא עשוי להתפתות על ידי מניעים ורצונות שליליים, אבל אם בחייו שולט השכל בלבו, אזי השכל יחסום בעדם ולבסוף ינצחם.
אבל נשאר אויב אחד המאיים אף הוא על האדם שעבר את יציאת מצרים: עמלק. עמלק "יודע את ריבונו ומכוון למרוד בו". עמלק לא חולק על האמת בטיעונים או אף במניעים אנוכיים – הוא פשוט מתעלם ממנה. לאקסיומה, "עשה את האמת מפני שהיא אמת" משיב עמלק, "אז מה?" בהיותו חמוש בחוצפתו בלבד, עמלק קופץ לתוך היורה הלוהטת וחולק על מה שאין עליו עוררין, ובעשותו כך, הוא מחליש את השפעתו.
כיצד יש להגיב לעמלק? איך צריך להתמודד עם אדישות עם ציניות, עם הספק חסר הטעם הנובע מתוכנו? עמלק הוא לא רציונלי ולא מגיב כלל לקול התבונה וההיגיון. התשובה לעמלק אף היא נמצאת מעל להיגיון.
בספר התניא (פרקים יח ויט) דן רבי שניאור זלמן מליאדי באמונה באלוקים, המהווה חלק בלתי נפרד מן הנשמה היהודית. האמונה איננה משהו שצריך להשיגו, אלא צריך רק לחשוף ולגלות אותה, שכן היא ארוגה בכל סיב וסיב ממהותה של הנשמה. האמונה, כך מוסיף ואומר רבי שניאור זלמן, עולה על כל היגיון. דרך האמונה יכול אדם להתחבר עם האמת הנצחית של אלוקים בשלמותו, בניגוד לתפיסה המושגת על ידי ההיגיון, המוגדר ומוגבל על ידי טבעו הסופי של השכל האנושי. כך מסביר רבי שניאור זלמן את העובדה המדהימה, שלאורך כל ההיסטוריה היהודית, אלפי יהודים רבים הקריבו את חייהם במקום לוותר על אמונתם ועל החיבור שלהם לבורא עולם, כולל רבים שהיה להם ידע מודע מועט בלבד והערכה מועטה ביחס ליהדותם והם לא קיימו את מצוותיה בחיי היומיום שלהם. ברגע האמת שלהם, כשהם חוו איום ממשי על זהותם כיהודים הרי האמונה הטבועה בנשמתם – אמונה שלא יודעת כל גבולות או טיעונים – יצאה לאור והכניעה כל דבר אחר.
תגובתו של האדם היהודי לעמלק היא לזכור. להעלות מנבכי נשמתו את מאגרי האמונה העל-רציונלית, אמונה העשויה להישאר קבורה ונשכחת תחת ערימות של עסקי יומיום ותחת סבך הנסיבות; אמונה שאם זוכרים אותה, מסוגלת להתמודד עם כל אתגר מוסרי, בין שיהא זה אתגר רציונלי או לא.
Join the Discussion