"אני ממש מצטערת. טעיתי לחלוטין".

אהה. המלים שאנו אוהבים לשמוע – מלות ההתנצלות. אם רק תאמר אותן, אסלח לך לחלוטין ונוכל להמשיך הלאה. רק אמור אותן ואפסיק לזעוף, לרטון ולרגוז. אנא רק אמור אותן.

כמובן שהבעל חושב את אותן מחשבות בדיוק. מדוע שאת לא תתנצלי, לשם שינוי? מדוע תמיד אני צריך להיות זה שמתנצל? אני לא עושה את זה הפעם. אני לא עומד לזחול אליך ולהתחנן לסליחה. את תבקשי סליחה ממני ואז נוכל להמשיך הלאה. ברגע שתבקשי סליחה, אפסיק לבעוט בקיר. אנא רק בקשי סליחה.

וכך, שלום הבית מופר בעוד הבעל ואשתו ממתינים שניהם לראות מי יהיה הראשון שייכנע. נראה לנו, כי להודות בטעות הוא דבר כה קשה, כאילו יקרה דבר נורא בנוסף לעובדה שהודינו בהיותנו בני אנוש בעלי פגמים וחולשות. אפילו כאשר אנו כן מצליחים להודות בשגיאה שעשינו, תכופות אנו מתרצים זאת באותה נשימה: "אולי אכן אמרתי כמה מלים לא יפות, אבל זו הייתה לגמרי אשמתך שלך. אילולא העלבת אותי קודם, לא הייתי עונה לך באותה לשון". איכשהו, הודאה כזו מאיימת עלינו מדי, נדמית כמשפילה מדי. נראה לנו, כאילו אנו מודים בכך שאנו באופן בסיסי פגומים וכי לכן איננו ראויים להיכלל בחברה האנושית.

"הרע שלי" – משפט החלקלק השגור בפי בני עשרה להודאה בטעות שעשו – משאירה את קשרי החברות שלהם על כנם תוך גרימה מינימלית בלבד של סבל. לא איכפת להם להיות "רעים" – למעשה, אולי זה אפילו "קולי". "חניתי את האוטו בצורה לא חוקית וקיבלתי דוח – הרע שלי!" "שכחתי להביא לך את הכסף שאני חייב לך – הרע שלי!". "לא החזרתי את הספר שלך לספרייה עדיין – הרע שלי!". למרות שהתשובה לא בהכרח עובדת כל כך טוב על ההורים שלהם ("שוב שכחתי לזרוק את הזבל – הרע שלי!"), עדיין יש לתשובה זו נימה בלתי יומרנית, כביכול היו אומרים, "אני אנושי. אני עושה טעויות. מה חדש?" איזו גישה בריאה! מדוע שתיעלם גישה זו ברגע שאנו מתחתנים?"

אילו אנו המבוגרים יכולנו לאמץ לנו את הגישה הזו של קבלה עצמית, שרווחת כל כך בקרב הנוער כיום, יכולנו לחוש יותר שלמים ושלווים עם עצמנו ועם בני/בנות זוגנו. על ידי קבלת עצמנו כבני ובנות מין שנוטה לעשות טעויות, אנו יכולים פשוט להודות בשגיאות בלי לחוות חרפה והשפלה כבירות שמאיימות להכריענו. יתר על כן, הקבלה השקטה שלנו את השגיאות שלנו יכולה לסייע לנו לפתח גישה רכה ועדינה כלפי הטעויות של אנשים אחרים הקרובים לנו וחשובים לנו. התורה מלמדת אותנו כי המנהיגים הגדולים שלנו וחז"ל, כולם עשו טעויות – היה זה חלק מתהליך הצמיחה וההתפתחות שלהם. אולם, איננו יכולים לצמוח בלי להכיר בטעויותינו. להעמיד פנים שאנו מושלמים עוצר בעדנו מלראות את מה שזקוק לתיקון ומנקיטת צעדים לשיפור הפגמים הללו. מצד שני, בדיקת עצמנו אחרי אינטראקציה בעייתית עם בן/ בת זוגנו יכולה לתת לנו שפע של הזדמנות לצמוח ולהתפתח. דלגו על התנהגותם הקלוקלת של בן/ בת זוגכם והשתמשו בקונפליקט כדי להרים את עצמכם למדרגה גבוהה יותר. שאלו את עצמכם: "מה היה התפקיד שלי בתקשורת הלא נעימה הזו? איך יכולתי אני לנהוג אחרת?" אל תנסה לצמוח את צמיחתה של בת זוגך, צמח את צמיחתך שלך. מרגע שגילית פגם או שניים, הודה בהתנהגותך הלקויה. כל עוד לאחר שהודית בשגיאותיך אתה מפגין סימני שיפור, הרי בן/ בת זוגך ילמדו לקדמם בברכה ולתת בהם אמון.

התנצלויות יכולות להיות קצרות ומתוקות. "כנראה שכחתי לדאוג לעניין ההוא שביקשת ממני לטפל בו. אני כל כך מצטער". "אני יודעת שדיברתי אליך לא יפה קודם. אני באמת מצטערת". "לא הייתי צריך לטרוק לך את השפופרת בפנים. זה היה לא בסדר מצדי". אם אדם מגיב לא יפה לגילויי החרטה של בת זוגו (או אישה – לגילויי החרטה של בעלה), אזי תזכורת עדינה ביחס לחולשותיו האנושיות של בן/ בת הזוג צריכות להספיק כדי לתקן זאת. "אני מבין שאת נרגזת ומרגישה שאכזבתי אותך, ואני מבטיח להשתדל להשתפר בעתיד. אנא קבלי את התנצלותי ואני אקבל את שלך כשאת עושה שגיאות. כולנו אנושיים ועושים שגיאות אך אנו יכולים לעבוד על עצמנו כדי להשתפר".

פני בנישואייך מרחב לטעויות. למעשה, אם יש לך ילדים, פני בביתך מרחב לטעויות! כאשר את או כל אדם אחר עושים טעות, התייחסי לכך כאל "לא עניין גדול", והתמקדי בשיפור ובהכוונה מחודשת, תוך השתדלות ללמוד מטעויות כדי להשתפר. כעבור זמן מה, תראי טעויות באורן האמיתי – כידידותייך הנאמנות. כל טעות היא שלב בסולם הרוחני. לכן, הפיקי את מרב התועלת מטעויותייך והשתמשי בהן כדי לסייע לך להגיע למדרגת ההתפתחות שאליה את שואפת. המשפט הקצר "זו אשמתי" עשוי להפוך למפתח שלך אל הגדולה האמיתית.