זהו מקום חביב על זוגות הרוצים לצאת יחד. הפעם הראשונה שבה הייתי בלובי של מלון הילטון הייתה כדי לחגוג את יום השנה לנישואינו. בעלי ואני בילינו את הערב הרחק מן הבית, וכיוון שעדיין לא היו פלאפונים, היינו לבדנו.
הלילה, הלובי רוחש נשים. מאות על מאות על מאות של נשים נכנסות בעד הדלתות, ממתינות למעליות כדי לעלות למעלה לכנס הבינלאומי של שלוחות חב"ד ברחבי העולם. אלפיים ומאתיים נשים בכל הגילאים. נשים צעירות שנישאו לא מכבר; אמהות צעירות עם תינוקותיהן במנשאים ובעגלות; נשים בגיל העמידה; נשים בגיל העמידה... אמהות ובנות, סבתות עם נכדותיהן ונינותיהן, כולן הולכות לאותו כנס מיוחד, כולן עוברות דרך הלובי הזה.
עזבתי את האולם הראשי לכמה דקות, ובכניסה פגשתי בפנים מוכרות מן העבר. לפני עשרים שנה, כשרק הגיעה לניו-יורק, הפנו אותה לבעלי כדי לספק את כל שאלותיה הבוערות בענייני תורה, מדע, תיאולוגיה ואמנות. שתינו שוחחנו כמה פעמים. הקשר שלנו היה בקושי היכרות, ואף על פי כן היא שואלת אותי עכשיו אם נוכל ללכת ולשוחח, ואנו מוצאות לנו מקום שקט בלובי למטה.
בחוץ נעשה חשוך, ואני יושבת מול חלון גדול. מאחורי יש ראי ומולי אני רואה גם אותה וגם את בבואתה. היא נראית מצויין, אך למרות יפי תוארם של תווי הפנים העזים שלה, יש חרדה ומתח בפניה. היא שותקת כמה דקות, ואני תוהה מה היא חושבת. "אני פוחדת", היא אומרת לי. "אני פוחדת שיגלו אותי".
זה למעלה מתריסר שנים שהיא נשואה לגבר אינטליגנטי ונעים הליכות, אך היא מדברת על מתח שברבות השנים גבר והפך לנוכחות מוחשית ביניהם. מחלוקות קטנות הפכו איכשהו למפלצות רגשיות. חילוקי דעות גרמו לכל אחד להתבצר בעמדותיו ללא שטח משותף נראה לעין. וכעת הילדים גדולים דיים כדי להיווכח בים הצרות שביניהם, שלכאורה לא ניתן לגשר על פניו. וכן, הם דיברו עם רבנים ואפילו ניסו גישור בעזרת יועץ, אך היא אומרת שהיא חיה במצב של פחד וחרדה. כבר פעמיים היא אמרה שהיא פוחדת, אך כשאני שואלת ממה היא פוחדת, היא מתחמקת מתשובה.
כעת אני פוחדת, פוחדת שהקשר הזה מזיק לה, ותוהה כיצד, ברגעים הללו שבהם אוזנה קשובה לי, אוכל להעביר לה את המסר כי היא מוכרחה לדאוג לשלומה ולביטחונה האישי.
אך היא ממשיכה לדבר על בעלה ועל נישואיה, ואני לא חשה אצלה כל פחד ממנו. ועם זאת, בפעם השלישית היא אומרת לי, "אני פוחדת". ממה? אני רוצה לשאול שוב, אך שותקת וממשיכה להקשיב. היא מדברת על ויכוחיהם הרבים, ולי הם נשמעים כעניינים שיחסית קל להתמודד עמם. והיא אומרת יותר מפעם אחת, שהיא נחושה בדעתה "להישאר בעמדתה" ו"לא לוותר על אף סנטימטר"... לא לתת לעצמה "להישלט"... ואז, מאוחר יותר, היא מדברת על החלטתה הנחושה שלא לוותר על "העוצמה" שלה.
משהו לא מסתדר כאן. היא מדברת במלים חזקות, כמו "שליטה", "עוצמה", ועם זאת, כשהיא מדברת על בעלה, אני לא מקבלת כל תחושה שמדובר באדם שתלטן או חסר פשרות בכל צורה שהיא. יש משהו שמפחיד אותה, אך אני חשה שאין זה האיש הזה.
ואז היא מדברת על תחושת הבדידות שלה. אנו בחדר המכיל למעלה מאלפיים נשים, והיא חשה בודדה. היא אומרת שהיא חשה שונה מכולם. ואז, שוב, היא מדברת על הפחד שיגלו אותה. אבל עכשיו אני כבר משוכנעת שאין לזה קשר לבעלה.
אני צריכה לפתוח את הדלת הזו, ובזהירות ככל יכולתי, אני שואלת אותה אם היו זמן או אירוע, בזמן כלשהו לפני נישואיה, שבהם גרמו לה לחוש חלשה וחסרת אונים. האם אי פעם גרמו לה להרגיש שאין לה כל שליטה.
היה זה כאילו עד אותו רגע הייתה עוצרת את נשימתה... מחכה... מחכה שאשאל אותה את השאלה הזו. אחרי הפסקה של רגע קצרצר היא פרצה ואמרה "כן, כן!... ולעולם לא אתן לזה לקרות שוב! לעולם לא אאבד שוב את הכוח והשליטה שלי!"
והנה זה. אחרי כל השנים הללו שבהן שמרה על הסוד הנורא הזה, הנה הוא כאן לפנינו.
הייתי מצפה לדמעות הקלה, או לחרטה פתאומית, אך כל שראיתי היו קמטים שנעלמו. כעת היא נשענת בכורסתה, נראית רגועה. נינוחה. כלפי חוץ, לפחות. ההתפרצות שלה הייתה בקול רם, אך כעת היא יושבת שקטה. היא מביטה ישר אליי, אך לא רואה אותי. אני בטוחה שהיא מסתכלת פנימה. אני מקווה שהיא מביטה אל עתידה. היא קראה למפלצת בשמה. וכעת, אני מקווה שהיא רואה חיים ללא פחד.
אני נותנת לה עוד כמה רגעים, ואז אומרת לה, "בואי נשוחח שוב. מחר, או כשתשובי לביתך, נדון במציאת מישהו מומחה שיוכל להדריך אותך. תגיעי לדעת בעומק שלא מדובר בו או בנישואייך עם בעלך, ואת תיצרו ממד חדש לנישואייך. את תהיי חופשייה לאהוב אותו ולתת לו לאהוב אותך..."
כשאנו מתחילות ללכת חזרה לעבר המעלית, היא שמה את כפה בכפי. כמו ילדה, היא מניחה לי להוביל כשאנו נכנסות לחדר האוכל.
Start a Discussion