התוועדויות תש"ל

יום א' דראש השנה
החידוש ביו"ט דר"ה שיום ב' יכול להיות דאורייתא * מעלת תק"ש בשבת בב"ד של הרי"ף * אודות ר"ה בריגא אשתקד [הנהגות: אכילת הרימון בליל א'] (א-ג)

ליל ב' דראש השנה
בענין "תשליך" ביום א' דר"ה שחל בשבת [הנהגות: ברכה אחרונה על הפרי חדש] (ד)

מעלת הזכרת זכות אבות בחודש השביעי (שעי"ז זוכין בדין) לגבי כל השנה כולה – לא רק זכרון בעלמא, אלא באופן שמציאות היום דר"ה עצמו הוא מציאות האבות, כי: בר"ה נמשכת אחדותו של הקב"ה בעולם (ה' מלך גאות לבש) – ענינו של אברהם (אחד הי' אברהם, באחד (לחודש) זה אברהם); וההמשכה היא מבחי' האור שלמעלה מהצמצום – ענינו של יעקב, אותיות יבקע (מקרא קודש זה יעקב); ובאופן של מיתוק הגבורות – ענינו של יצחק (זכרון תרועה זה יצחק).

ואף שמדרגת האבות עצמם היא באצילות – הרי על ידם נמשך משרשם בבחי' ימי קדם שלמעלה מימות עולם; וזוהי השייכות לחודש השביעי – ירחא דשבועתא, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם.

מעלת בנ"י (ששייכים גם לשרש האבות) – אתם עדי, שענין העדות הוא לגלות דבר הנעלם לגמרי, והו"ע כח המס"נ שמצד בחי' היחידה, שמתגלה בעשי"ת, שאז הוא קירוב המאור אל הניצוץ.

על פי שנים עדים יקום דבר – קיום המלכות (דבר) ע"פ המדות חסד וגבורה (שנים עדים).

עדות – קשור עם ענין הדעת, דעת תחתון ודעת עליון, שישנם גם בבחי' האור (א-ל דעות הוי'): דעת תחתון – בבחי' האור שלהאיר את העולמות, ודעת עליון – בבחי' האור שלגלות עצמותו.

מאמר ד"ה ובחודש השביעי

א. יוקר הזמן דר"ה גם למעלה; הגימטריא ד"תש"ל"
הזהירות וניצול הזמן דר"ה למטה, להיותו בחי' "ראש" כו', נוגע גם למעלה – כיון שהקב"ה ובנ"י הם ב' חצאי צורות ("חצוצרות", ששייך גם לשופר דר"ה) (ב-ג)

הר"ת דהפסוקים שלפני תק"ש עם הכולל בגימט' תש"ל – מילוי כל הבקשות "עם הכולל", היינו גם מצד הכלל והאור העולה על כולנה (ובוודאות – כי החתימות על ה"פדיונות" חשובים פסק ב"ד, וה"יהי רצון" שעל התפוח נסמך לברכה בשם ומלכות) (ד-ה)

ב. ברכה ליהודי רוסיא – "כי בשמחה תצאו וגו'" (ו)

ג. ברכה לאה"ק – "פרזות תשב ירושלים" (ז)

ד. "צמאה לך נפשי"
כיון ש"אתה חייב לסלוח" ובקרוב באה הגאולה – יש להבהיר מלכתחילה שגם אז יהי' הצמאון, שזוהי התפלה "כן (הלואי) בקודש חזיתיך" (ח)

מעלת הקרבנות שלא נאמר בהם לא א-ל ולא אלקים, אלא הוי' – שם הוי' בפני עצמו (לא רק כפי שבא ביחד עם שאר השמות), כפי שתפארת (שכולל חו"ג להיותו למעלה מהם) היא בפנימיותה, שעולה בפנימיות הכתר.

הקשר עם הענין דר"ה – ע"פ שנים עדים, חו"ג, יקום דבר, בנין המלכות, כיון שהנהגת העולם היא ע"פ המדות דחו"ג; ולמעלה מזה – עד אחד, ענין האחדות שלמעלה מהתחלקות ב' הקוין דחו"ג, והו"ע א-ל דעות הוי', שכולל ומאחד ד"ת וד"ע, להיותו למעלה משניהם. והו"ע שם הוי' שלמעלה משייכות לשאר השמות שנחלקים בב' הקוין דימין ושמאל.

לא יקום עד אחד – לממון, אבל קם לשבועה: שבועה היא למעלה מהבנה והשגה, ולכן נשבעין לקיים את המצוות (נוסף לכך שמושבע ועומד מהר סיני), שהו"ע העבודה שמצד הכחות העצמיים, בחי' היחידה, שפועלת גם בכחות הפנימיים, שזהו ששבועה היא גם מלשון שובע.

וזהו ענין חודש השביעי – שבו נשבע הקב"ה לאבותינו, שנמשך ומתגלה ענינם של האבות כפי שקשורים עם ענין השבועה. וזהו ענין עשי"ת, כאן ליחיד, בחי' היחידה.

חודש השביעי גם מלשון שובע, משובע ומשביע – שבמשך כל השנה תהי' העבודה מצד הכחות העצמיים כפי שנמשכים בכחות הפנימיים, וגם שובע כפשוטו.

א. סיום מסכת מנחות
(פתיחה) סוף מנחות (שבמנחה יש אותיות חנה, וסיום זבחים הי' בכ' אב) "אחד כו' הממעיט ובלבד שיכוין כו'" הו"ע התפלה (דבתורה צ"ל הבנה וריבוי) – ענינם דעשי"ת (א)

גדר השויון בקרבנות, וביאור הס"ד ד"שמא לאכילה הוא צריך" (הוגה) (ב)

(ובהערות: החידוש לגבי הדרשה "עני . . כאילו הקריב נפשו" * הדיוק "כדרך שבא לראות כו'" * הדיוק "מאי קראה" * הקשר דסיום הגמ' להתחלת המסכת)

חיבור אלקות והעולם (ה"אכילה" דקרבנות) הו"ע ההכתרה דראש השנה (ג)

ב. תפלת חנה: "כמה הלכתא גברוותא כו'"
(פתיחה) מנחות (וקדשים) שייכים לתפלה (שכנגד קרבנות): "יכוין לבו לשמים" (ד)

ביאור החידוש בתפלת חנה, שלכן דוקא הימנה למדים "כמה הלכתא כו'" (הוגה) (ה)

(ובהערה: החידוש בזה ששמואל שקול כמשה ואהרן גם יחד)

כיון שלמדים הימנה הלכות תפלה, מובן שכאו"א בכחו לפעול כמותה בתפלתו (החל מ"אחת שאלתי . . לבקר בהיכלו" – כשמואל ש"ישב שם עד עולם") (ו)

ג. "תשליך" ביום א' דר"ה שחל בשבת
אדה"ז סתם דעושים תשליך ביום א', הן בשולחנו (איברא שבו נשתמט מלכתוב דינים מחודשים) והן בסידורו (ושם נחית לחילוק דשבת וחול גבי אמירת י"ג מדות בפתיחת הארון), וגם ע"פ קבלה אין לחלק, והשבות יעקב כ' להדיא (ע"פ מהרי"ל) לעשותו גם בשבת ולא חייש לטלטול. ואעפ"כ, כיון שבדורות שלאחרי אדה"ז באו אחרים לידי טלטול לא נהגינן כן, ואין בזה משום "גזירה חדשה" (שמא יעבירנו), כי אם הסרת תקלה שכבר באה לעולם. ומעתה גם לעשות תשליך בחצר לא יועיל, דאכתי עמא דבר חזו דקפדינן איום א' ויעשו גם בלא עירוב. אבל המקובלים מבית א-ל עושים גם בשבת, דהכל יודעים שמנהגיהם מנהג מקובלים (ז-יב)

ד. "מגבית" לקרן חנה
בצדקה נוגע דוקא "המרבה" (ושמחה), ולא כ"כ "שיכוין לבו לשמים" (יג)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה איתא בסוף מנחות

ע"ד העולים החדשים (טו)

ה. שיעור חומש היומי: "כי אשא .  . וכפר אדמתו עמו"
"אדמתו ועמו" (כבפרש"י הא') לא נאמר אלא "אדמתו עמו", ולכן בא פרש"י הב' "ומהי אדמתו – עמו", שיתגלה (ע"י "וכפר") שחד הם, להיותה "ארצנו" גם כש"גלינו", וכשם שא"א לשנות היותם "עמו" בכל מצב [דגם "בן חמישי" בן שדברה בו תורה הוא], כן אף גוי ולא יהודי יכול להחליש היותה "אדמתו" [דגם כשגלו "שולחן אביהם" הוא]. וכיון שיש פתחון פה לטעון – עז"נ "כי אשא גו'", שהצורך בשבועה למעלה הוא – שלא להתחשב בבעל דין, דגאולתן של ישראל נוגעת לקב"ה ללא שקו"ט מהו הדין, להיותם "אדמתו" ו"עמו" (טז-כ)

ו. 1) אמירת "אל תירא" ו"אך צדיקים" קודם התהלים
באמירת פסוקים אלו – השייכים ליציאה מבית הכנסת (כמ"ש מהרש"ל) – קודם התהלים, סר החשש שהתהלים יחשב כהוספה על התפלה (לאחרי שנשתקע הדבר לאומרו לפני הבימה), ואילו לאחר התהלים והמשניות עלולים לשכוח לאומרם (כא-ב)

2) סיום: "אחד המרבה כו' לבו לשמים"
מצד ה"אחד" שהן ב"מרבה" והן ב"ממעיט", ודאי "יכוין לבו" ואזי כל גופו ומעשיו "לשם שמים", ומהתשובה דעשי"ת ויו"כ מיד נגאלין ("לשנה הבאה בירושלים") (כג)

ביאור מענה התורה "יביא אשם ויתכפר לו" – בהקדם הענין ד"אחור וקדם צרתני": האדם הוא אחור למע"ב – שנברא לאחרי כל הנבראים (ובאדם גופא קדמה התהוות הגוף לנפש), כיון ששרש האדם הוא מתיקון, ושאר הנבראים הם מתהו שקדם לתיקון; וגם קדם למע"ב – להיותו תכלית הבריאה (שלכן נקרא ר"ה – יום ברוא אדה"ר – תחלת מעשיך). ולכן מכפר הקרבן מן הבהמה על האדם – מצד שרשה בתהו שלמעלה מתיקון.

ולמעלה מזה, מענה הקב"ה "יעשה תשובה ויתכפר לו" – כי, ע"י קרבנות נעשית העלי' מבחי' אדם לבחי' כי לא אדם, אבל רק בחיצוניות הכתר, בבחי' האור שלהאיר את העולמות; וע"י התשובה העלי' היא בפנימיות הכתר, בבחי' האור שלגלות עצמותו, שזהו אמיתית ענין הא"ס.

וזהו "שובה ישראל" – כיון שהתשובה היא העלי' למדריגה היותר נעלית, אמיתית ענין הא"ס; ולאח"ז צריך להמשיך בסדר השתלשלות – "עד הוי' אלקיך", אורות וכלים, נפש וגוף. ולכן, נוסף על הכוונה שבתשובה שעל ידה נעשה תיקון נפש הפגם, צ"ל גם וידוי דברים (קחו עמכם דברים), שעל ידו נעשה תיקון גוף הפגם.

אמירת הפסוק "שובה ישראל גו'" בשבת דעשי"ת, שבהם ישנו הענין דמעמקים, עומק לפנים מעומק, ועד לעשרה עומקים, ובאופן שנמשך בעשר כחות הנפש.

א. מעלת התשובה ד"שבת שובה" לגבי ר"ה ויוה"כ
ענין שבת זו הוא תשובה (ולכן מפטירין שובה, ולא שנק' ע"ש ההפטרה) עילאה (בחי' שבת) – לאחרי ולמעלה מהתשובה שבר"ה (שהיא רק פרט בההכתרה דר"ה, שהו"ע בפ"ע, כמובן מדיוק הל' "עשרה ימים שבין כו'"), ועד שממנה מתברך יוה"כ. ובודאי תבוא בפועל גודל ההתעוררות הנמשכת משבת זו לענין התשובה שבכל שבתות השנה (א-ו)

ב. הדגשת שלימות התשובה דשבת שובה בח' בתשרי
בח' תשרי נחנך בית הבחירה (בית ראשון בירושלים, שנבנה ז' שנים, ע"י שלמה (שלימות בעש"ן)), שעיקרו (ודוקא זה נתפרש ב"כמה מעלות טובות") "לכפר על כל עוונותינו" – עד שלא עשו יוה"כ; "והימים האלה נזכרים ונעשים" (ז-ח)

מאמר ד"ה שובה ישראל

ג. 1) פרש"י עה"פ (לב, מ) "כי אשא גו' ואמרתי חי אנכי"
צ"ב: "בחרון אפי" מנ"ל; "(אל) עצמי" ולא "שמים"; בפ' שלח פי' בקצרה (י-יא)

2) המשך ה"סיום" עמ"ס מנחות
(א) מסתבר שר' זירא ור' אדא בר אהבה [שמצינו במ"א שייכותם אהדדי] לא פליגי, רק שר"ז נקט שכר כללי דהנשמה, ולכן קודם לראב"א (שגדול הימנו) דנקיט שכר מיידי (אכילת כהנים). ולשיטתם: שניהם זריזים היו, וא"כ ר"ז נמי קאי (לא לאחר מיתה, אלא) בשכר שבכל לילה, אך גדלה זריזותי' דראב"א (דנקיט שכר מידי) שעשה מעשה קודם בירור (שקרע בגד מכותית כו') מר"ז שהי' חריף ומקשה ואח"כ (מיד) מתרץ [ומשמע שהם הם ר"ז ור"א דסוגיין]; (ב) צ"ב שינוי הגירסאות במתני': יכוין לבו או דעתו לשמים (ובשבועות "והתניא . . לאביו שבשמים" קאי אברייתא דידן, ואי"צ לתקן "והתנן") (יב-ז)

ד. אגה"ת (פ"ה) – "כמ"ש בישעי' .  . פגימת הסכין"
צ"ב: הציון לישעי'; הדיוק פגימת [שהוא לאפוקי ל' "טעם לפגם"] הסכין (יח-ט)

ניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ" ע"י העולים החדשים ("מזמרת הארץ") (כ)

ה. הביאור בפרש"י
גם כשיש "חרון אפי" על בנ"י (כמ"ש עד כאן), הקב"ה נשבע ולכן ("כי אשא" ל' טעם) באה הנקמה בגויים (כמ"ש מכאן); והשבועה גופא (שמקומה "אל שמים", כי מצב בנ"י גרם ש"אני להשפיל") צ"ל מג' ענינים: "אל עצמי", "אני נשבע, חי אנכי" – ה' נשבע, לעצמו, בעצמו (ובשבועה בפ' שלח הכתוב קיצר, וכך רש"י) (כא-ב)

"אל עצמי" – ל' עצם, דהשבועה היא בעצומ"ה ית' ("אנכי"), למעלה מהחרון שע"פ טו"ד. ולכן הוא "בהמצאו" בעשי"ת – שהוא מקרב עצמו לכ"א, ואין צריך אפילו רצון לתשובה אלא די שיכפה עצמו לשוב וברגע א' נעשה "בעה"ב" על המציאה (כג-ד)

ו. הביאור באגה"ת
בפגימת הסכין (משא"כ פגימת המזבח) – (א) נפסל רק לשחיטה, (ב) הפגם צ"ל בחלק המשמש לשחיטה, (ג) שחיטה לבהמה כמצוות לאדם – לטובתו ולהעלותו; "כמ"ש בישעי'" – (א) דשם מודגש שהענין ישנו (ובנדו"ד, "הבל העליון") רק ש"אינו מגיע", (ב) ישעי' (דלא כמשה) שייך לעולם (הבריאה) – להדגיש דבכל מצב ישנו הבל העליון כו' (כה-ו)

אחרי תפלת מנחה
התחלת השנה בשבת – שביתה מן המזיקין; ברכה ליהודי רוסיא (מוגה)

התחלת השנה בשבת – שביתה מכל הענינים המבלבלים לתומ"צ

בענין הס"ת דכל נדרי; סליחות בעשי"ת וערב יום כיפור; ה"קאָך" בהקדמת תשו"ע; הצורך ב"על חטא" ביוה"כ; סעודת מוצאי יוה"כ; התוועדות ביאָרצייט (א-ד)

מהאתרוג (שמכוונים בברכת השנים) יומשך הרחבה בכל; אחדות (דד' מינים) ברכה; ברכה ליהודי רוסיא; בטחון אה"ק

בנוסח "שלום עליכם" * שינה בסוכה ונויי סוכה בספר המנהגים * הנהגת הרפורמים בר"ה שחל בשבת * צדקה בערב סוכות * שמחת החג בליל א' * שהחיינו באחיזת האתרוג (א-ו)

דרגת האמונה דפסח וסוכות * הבדלה בטלית [ומקוה] במוצאי יוה"כ; אמירת קידוש לבנה (וברכת המזון) בסידור * החידוש בהבדלת מוצאי יוה"כ; אופן אמירת "ויתן לך" * ע"ד גזירה דרבה; זימון ע"י בן א"י ביו"ט שני (א-ד)

ע"ד נבואת יונה * הדרוש "ושאבתם מים" * מעלת שמחת ביה"ש לגבי שמח"ת * ע"ד הניגון "ג' תנועות" (א-ד)

ג' השמחות דסוכות * השפעת שמחת ביה"ש על העם * בהא דהיד נעשית מרכבה לאלקות * זיכוך האדם כשר"ה וסוכות חל בשבת * טעם האושפיזין בסוכות דוקא * הפרש הקבלת-עול דר"ה ושבועות; מעלת סוכות לגבי יוה"כ * מקום ה"קידוש" בסידור (א-ז)

ביאור מאמר הע"ח שאוא"ס מאיר בכתר ובחכמה בקירוב מקום (במעלה ומדריגה, ראשית המדריגות שבהן מתגלה אוא"ס), בבינה בריחוק מקום, בז"א דרך חלון ובמלכות דרך נקב: כתר, הממוצע בין אוא"ס לנאצלים – הענין הראשון שאין קרוב יותר ממנו, וכן חכמה – מצד הביטול, שכל ענינה שבה שורה אוא"ס. משא"כ בבינה, הבנה והשגה באופן של תפיסא – בריחוק מקום, כי לית מחשבה תפיסא בי' כלל. אמנם בבינה האור הוא באופן דרחובות הנהר, משא"כ בז"א מאיר בצמצום, "זעיר אנפין" – דרך חלון; ובמלכות צ"ל צמצום יותר – דרך נקב.

האור שבא במלכות דרך נקב הוא (לא האוא"ס עצמו, אלא) האור דז"א, ועד"ז האור שבא בז"א ע"י חלון הוא האור דבינה, האור שבא בבינה בריחוק מקום הוא האור דחכמה, והאור שבא בחכמה בקירוב מקום הוא האור דכתר.

ומלכות לבי"ע – דרך פרסא, שהוא אור של תולדה, ולא כמו האור שבא אפילו דרך נקב, שמאיר עצם האור. ואין זה כמו ענין הפרסא שישנו גם באצילות, שהיא כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי', וכמשל האותיות שהם לבושים לשכל – שאין זה לבוש המסתיר, ואדרבה: על ידם הוא גילוי השכל (משא"כ הפרסא דבי"ע היא כמו התלבשות השכל במשל).

וכל זה – מצד סדר השתלשלות; אבל הכוונה היא שגם למטה יהי' גילוי אוא"ס בקירוב מקום – ע"י הקרבנות, מלשון קירוב, כיון ששרשם בעולם התהו, ששם ריבוי האור, בבחי' קירוב, וכן ע"י כללות התומ"צ.

א. השייכות דמצות סוכה לענין השמחה
הגם שמצד ההתכללות שבתומ"צ (שלכן גם ההכנה למ"ת היתה אחדות ישראל) יש בחגה"ס גם ענין החירות דפסח (שמביא לשמחה) ומ"ת (יוה"כ), עיקרו "זמן שמחתנו": מצות סוכה מקפת (בשוה) כל האדם וכל עניניו (וגם בד' מינים מודגשת התכללות), וזהו גם ענין השמחה – שמקיף כל האדם ראש ורגל בשוה (דלא כחירות ותורה שעיקרם בראש), כמודגש בשמחת ביה"ש שעיקרה "היו מרקדין" (ולא זריקת האבוקות) (א-ד)

גודל השמחה כשנאספים יחד (לאחרי שלא התראו כו' – שזהו"ע שמחת סוכות) (ה)

ב. אופן האחדות בשמחת בית השואבה
כמה אופני אחדות ראש ורגל: מצד ענין שלמעלה מהתחלקות – קב"ע; מצד ענין שבהתחלקות והראש משתוה לרגל (שמרקד ומנענע ראשו); שהרגל משתוה לראש (שהשמחה שבהשגה חודרת ברגל). ומדויק אריכות ל' הרמב"ם ששמחת ביה"ש (א) לא היו עושים כולם, (ב) רק גדולי ישראל, (ג) והעם באים לראות ולשמוע – שגם שמחה מיוחדת, נתחדש שפועלת ("לראות ולשמוע") על הכל; ו"קלקלתנו תקנתנו" – שעתה הוא ביד כאו"א (ו-ט)

מאמר ד"ה ובחמשה עשר יום

ג. אושפיזין: ס"ד ומסקנת הזהר בפסוקו של יצחק
לכל יום אושפיז עיקרי, וכולם עמו (כמו בסוכה – שצ"ל ראוי' לכל החג); האושפיזין (גם החסידיים) ה"אבות" אינם רק "רועים", אלא מורישים (יא)

ס"ד הזהר שיצחק אומר פסוקו של דוד "כל כלי יוצר" (ענין דמלחמה כו') והכרעת רשב"י שאומר "גבור בארץ . . הון ועושר גו'" (תגבורת הברכות) – דלכאו' זוהי שאלה במציאות – הוא ע"ד המבואר שדוד יברך ע"י שאברהם וכו' מסרבים: יצחק מצ"ע רואה את עשו בשרשו למעלה, וקס"ד להשפיע לו ריבוי אור ולבררו, ד"כל כלי יוצר גו'". ורשב"י שדואג למציאות המטה בא ואומר לו לבטל הקס"ד (שמתעוררת בכל שנה) להשפיע ללעו"ז, ומכריע שיתברר ע"י התוקף דדוד ("אדמוני") ומשיח במלחמותיו, וע"י שעוד לפנ"ז יברך יצחק (שקודם לדוד) את בנ"י ב"הון ועושר" (יב-טו)

ד. שינה בסוכה
(פתיחה) ענין "צעירי אגודת חב"ד" – לעורר עצמם ואחרים משינה (טז)

ביאור מנהגנו שאין ישנים בסוכה מצד קדושתה – ע"פ נגלה (הוגה) (יז)

(ובהערות: חילוק המקיף דסוכה ודטלית * "מהדר אתרי וחד" ו"כל חלב לה'" * גדר הפטור ד"מצטער" לרש"י ותוס' * שלילת ההתעקשות לישון בסוכה * דוגמא בדיני נפשות וממונות לב' סוגי אונס)

כיון שאין מנהגנו לישון בסוכה [וגם אין עושים נויי סוכה – ואכ"מ], ק"ו שצ"ל שלילת השינה דלעו"ז – לעורר יהודים לתומ"צ, ובודאי שלבם ער ויהי' "פתחי לי"; וינצלו כינוס צא"ח לעורר ע"ד ביקור בנ"י לשמחם בשמחת החג (יח-כ)

בנין הסוכה "מיד למחרת יוה"כ" * בשמע"צ עושים בסוכה בית, ובא"י עושים בבית סוכה; בשמע"צ האושפיזין הם בעה"ב * חילוק מקיפים דסוכה ומקיפים ד"הקפות" * שם אביו של אדה"ז, וביקור בציונו (א-ד)

פסוקי הקרבנות דמוסף שמע"צ, והחקירה בגדר יו"ט שני * אם "אב הרחמים" שייך להזכרת נשמות * תוס' יו"ט בנוגע להתחלת "שבעה" * הבדלה על כוש"ב (א-ד)

א. שמח"ת תש"ה: ברכת שהחיינו בשמח"ת על התורה (הוגה) (א)
כיון שהכל מחוייבים בשהחיינו בשמח"ת, ואילו במילה מפני "צערא דינוקא" אפילו שמחת הגדול לא שלימה וא"א שהחיינו – מובן שצער השיעבוד לתורה הוא רק בחיצוניות, ובאמת כאו"א שמח בתורה בשלימות, ואף בגלוי ("לזמן הזה") (ב-ג)

ב. 1) ביאור נוסח וסדר הברכה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו" (הוגה) (ד)

2)  "והגיענו": הוספה ביגיעה בתורה אצל בעלי-עסק
על בעלי-עסק – שמורגלים יותר ביגיעה – להחליט לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה; גודל העילוי שבזמן הגלות – מצד ענין היגיעה (ה-ו)

ג. ע"ד ה"תהלוכה" (ז)

ד. "והגיענו": הוספה ביגיעה בתורה אצל יושבי-אוהל
גם בתורה ישנם ג' הענינים ד"שהחיינו (שגם קס"ד בתורה תורה היא) וקיימנו (תורה וגמ"ח) והגיענו" (יגעת ומצאת); על יושבי אוהל (התלמידים, וכן הר"י...) להוסיף "יגעת" בתורה, ועי"ז "ומצאת" – שבהיסח הדעת – "מצאתי דוד עבדי" (ח-ט)

ה. פרש"י ברכה עה"פ (לג, כח) "וישכון ישראל בטח בדד גו'"
(פתיחה) שייכות חלק הפרשה דששי לשמע"צ (י)

שאלות בפרש"י; "יגעת ומצאת" בנוגע לתשובות (יא)

קיום ברכת "וישכון גו' עין יעקב" (ויצחק) – "נחלת יעקב" – "ופרצת" (יב)

מעלת השמחה דשמח"ת בהקפות וריקודים – בגלל שישראל "מעטרן לס"ת בכתר דילה", שממשיכים בתורה ענין שבאין ערוך שנקרא בשם כתר, שזהו ענין נעלה יותר מהשמחה שמצד הקריאה בתורה.

ויובן בהקדם המבואר בענין "ירח האיתנים בחג", שבחג הסוכות מאיר בחי' איתן שיזרח לעתיד לבוא, בעולם התחי', שאין בו לא אכילה ולא שתי', כי, באתרי' (למעלה גם מעולם התהו שיש בו אורות מרובים) לאו אורחי' למיכל, וכמו שהצורך בענין האכילה הוא רק כדי לחבר את הגוף שאינו בערך כלל אל הנפש, אבל כדי לאחד את כחות הנפש עם עצם הנפש אין צורך בענין האכילה, ודוגמתו למעלה, שענין האכילה שייך רק בבחי' הכלים (גרמוהי), החל מבינה, שהיא בריחוק מקום, אבל לא בבחי' איהו וחיוהי חד, חכמה וכתר, שבהם מאיר אוא"ס בקירוב מקום. ולעת"ל יהי' כל מקום בבחי' "קירוב מקום", כמו "באתרי'", ללא צורך באכילה, ולכן גם הגוף הגשמי יהי' ניזון מאלקות.

החילוק בין חג הסוכות שיש בו ריבוי קרבנות, "לחמי לאשי", סעודה גדולה, לשמע"צ, שמקריבים פר אחד, סעודה קטנה, בדוגמת לעת"ל שאין שם לא אכילה ולא שתי'.

וכן הוא בתורה – שנוסף על ענין הלחם והמזון (אכילה), יש גם בחי' התורה כפי שהיא בבחי' קירוב מקום (ששם אין צורך בענין האכילה), והו"ע כתר תורה. אך גם בחי' זו צריך להמשיך בפנימיות, ע"י הקריאה בתורה שלאחרי ההקפות.

א. שמח"ת תש"ה: שבאמריקה יכירו ב"סטריט" שהולך בן תורה
כיום אכן ניכר גם ב"סטריט" (באנגלית דייקא), ואדרבה, "אמריקה שונה" למעליותא – ע"י ניצול מנהגי המדינה לקדושה ("הלך בנימוסה", בחי' מהלך) – שדוקא כאן הולכים גם ילדים עם ציצית בחוץ בפרסום ו"פובליסיטי"; ויש לנצל גם מנהג המדינה ש"בת קמה באמה כו'" – לפעול להשיב לב אבות ע"י בנים (א-ד)

ב. (המשך:) ניצול מנהג אמריקה ליתן "דאָבל ראַשען"
מצד שמחה פורץ גדר תבוטל ה"גזירה" – כמו במ"ת – ויקחו ח' (שמיני עצרת; ח' אבוקות) כוסיות משקה ("ואני המתחיל"), מנה כפולה – ענינו דמ"ת ותשובת יוה"כ (ששייך לשמח"ת): "כפל" בא לעורר בגנב רגש הבושה (שאין בגזלן), שנתחדש בבנ"י במ"ת, ותשובה (השבת ו"גניבת" מנהג המדינה לקדושה) צ"ל בכפליים לתושי' (ה-ז)

ג-ד. שמח"ת תש"ה: "שערי אורה, שערי ברכה, שערי הצלחה" (הוגה) (ח)

ה. המשך
בשמח"ת (אם שאינו עת לימוד) כשה"שערים פתוחים" הקב"ה מורה לבוא וליטול ע"י התורה: רק כשלומד ונעשה מציאות תורנית נעשה בו אור, שרואה המציאות האמיתית – "שערי אורה", כך שגם עסקיו מוארים לעשותם ע"פ תורה – "שערי ברכה" (ואילו כסף שבא מחילול שבת אין בו ברכה), ומתברך למעלה מהמשוער – "שערי הצלחה" (ט-יג)

מאמר ד"ה להבין ענין שמחת תורה

ו. בזהר לגבי שמח"ת: "ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה כו'"
"נוהגין" – דמנהג (שלמעלה מדין) מבטא כחם של ישראל להוסיף בתורה (ודוגמתו בהלכה – "אתם אפילו מזידין", נוסף לזה שהתומ"צ ניתנו להשערת האדם), ולכן "אתקריאת שמח"ת" ולא שמע"צ שמפורש בתורה. "ומעטרן לס"ת בכתר דילי'" – שמעל לראש – שבנ"י ש"קדמו לתורה" מוסיפים בה ענין שלמעלה הימנה (בתורת מנהג). ומזה באה השמחה בתורה ("שמח"ת") ובבנ"י, שזהו"ע הריקוד שלמעלה מהשגה, וחודר (ע"י קריה"ת שלאח"ז) בלימוד התורה במשך השנה – שמיתוסף לו "אורה" ו"ברכה" בתורה כי מאיר אצלו "והוי' עמו", דשלימות גילוי שם הוי' – החידוש דמ"ת – הוא במ"ת דלוחות שניות (שגם החייב בתשובה שייך למ"ת), שקשור לשמח"ת (טו-יט)

להחליט שלא יעבור יום אחד ללא שיעור בתורה ביום ובלילה (כ)

ז. "אמריקה שונה" – למעליותא
הקורטוב של אמת והמקור בתורה להא דאמרי אינשי "אמריקה שונה" (דגם על זה שהתנגד ל"דתיהם שונות" נאמר "המן מן התורה מנין"...) – מרז"ל "הלך בנימוסה", שנעשה מהלך ע"י ניצול מנהגי המדינה לקדושה. וכמו ענין הפרסום (כנ"ל), וענין ה"ברייטקייט" של הנוער, שיש לנצלו לקדושה שיפעלו על האבות, וכן הבנות על האמהות – בענין פאה נכרית וצניעות הלבושים (שלדאבוננו גם לזקנות יש להסביר מעלת הצניעות ופחיתות הפכה). ועד"ז יש למצוא בכל מנהג נקודה טובה לנצלה לקדושה (כא-ג)

ח. שינה בסוכה (המשך)
ענין "מקיפים דבינה" הוא גילוי אלקות שלמעלה מזה הבא ע"י התבוננות בעניני העולם (שמקורו בזו"ן), ולכן מאיר באופן מקיפי. אלא שצ"ב מהי השייכות דגילוי זה לכאו"א עד שמחמתו לא ישן בסוכה, וגם ההתאמה ע"פ נגלה (כד)

גדר החיוב דשינה בסוכה, ומקור בגמ' לשינה חוץ לסוכה (הוגה) (כה)

ט. גדר "כל חלב לה'"; בהא דאין מנהגנו ב"נוי סוכה"
בחיוב ליתן "היפה המשובח" (ובל' הגמ' "התנאה לפניו במצוות"), הנה לרמב"ם שכ' "היפה המשובח שבאותו המין" [מדכתיב "כל חלב לה'", הגם שבגמ' למדו "התנאה כו'" מ"זה א-לי ואנוהו". וי"ל שמקורו בספרי זוטא] – אי"צ להביא ממין משובח יותר. משא"כ לשו"ע שלא הזכיר "באותו המין" – צ"ל גם ממין משובח, וכמשמעות המשנה סוף מנחות "נאמר בעולת בהמה . . בעולת עוף . . אחד המרבה כו'" – ריבוי במין (ואיכות; דלא כבברייתא "שור הגס . . עוף הדק", כמות), אא"כ אין ידו משגת ("אחד הממעיט"). וי"ל דזהו שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא, דליכא "כל חלב לה'" (כו-ח)

גדר "התנאה במצוות" הוא נוי המצוה עצמה, ס"ת או סוכה נאה, ולא "נוי סוכה" שמן הצד. וא"כ אדרבה, בסוכה שקדושה כקרבן, מושלל יפוי צדדי (ואף ד"תשבו כעין תדורו", בית אינו קדוש). ואף שע"פ דין הנוי בטל לסוכה עצמה (ולא כרים וכסתות, וי"ל שהוא מדין ארנקי שבטל לחריץ בשבת משום מוקצה, ועד"ז הנוי) דהוקצה למצוה – ברגש האדם צ"ל מושלל שצריך לנוי צדדי. ו"נוי סוכה" שבגמ' הוא במי שגם מצדם לא החשיבו נוי חיצוני אלא החשיבוהו "נוי סוכה" (דבטל לסוכה "יפה יפה"), ומחמתם נשנו דיני נוי סוכה (כט-לב)

ע"ד ההשתתפות בכינוס תורה (לג)

י. סיום ההתוועדות
ע"ד "קרן השנה"; שיעורי חת"ת; ברכה לכפר חב"ד וישובי אה"ק (לד-ה)

א. לימוד פנימיות התורה ב"שבעה"
טעם ההיתר ללימוד זה; הנהגת אדנ"ע באמירת דא"ח בשבעה, ובתשעה באב (א-ב)

ב. מנהגי שמחות
בתוך השנה אין מקיפים הבימה; שינוי מקום וניחום בשבת; קולא באבילות לטובת הנפטר; זמן התחלת ה"שבעה" במוצאי יו"ט (ג-ו)

ג. ע"ד כתבי רבותינו נשיאינו וספרי חסידות
מאמר אדה"ז ע"ד אבילות; אודות מאמרי אדמו"ר מהר"ש וה"מגן אבות" (ז)

אודות ה"לקו"ת לג' פרשיות" (ח)

לימוד הס' מגן אבות ודרך מצוותיך; דיוק המאמרים שב"בונה ירושלים"; חילוק הדיוק בין הנחות הר"פ והנחות אדמו"ר האמצעי (ט-יא)

שינוי הסגנון ב"דרך מצוותיך" וב"אור התורה"; במאמרי אדה"ז (יב-ג)

מאמרי הצ"צ ד"ה "להבין" (יד)

"הרבה להם" הדפסת ספרי חסידות – שכל א' ימצא המתאים לו (טו)

"בראשית ברא אלקים" – כפירוש הבעש"ט שהעבודה היא לגלות הכוונה דשם אלקים המעלים. ובזה גופא ג' אופנים – בהתאם לג' הפירושים ב"בראשית": גלוי ההעלם על בחי' הכתר, בחי' החכמה, ובחי' המדות. ועד לגילוי הכוונה היותר נעלית שנמצאת בשם אלקים בהעלם.

ובהקדם ביאור ענין הנסכים ביין – המשמח אלקים ואנשים, דכיון שמעשה היין הוא באופן של יציאה מההעלם (בענבים) אל הגילוי, לכן פועל ענין השמחה שגורמת הגילוי. וכן הוא למעלה – שע"י היין יצא סוד הוי', שהי' בהעלם בשם אלקים. וענין זה נעשה ע"י עבודת האדם לגלות מה שנמצא בו בהעלם – שגם פנימיות ושרש הנשמה יתגלה בגוף.

וזהו גם הטעם שפתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" – כיבוש נה"ב והגוף והעולם, לגלות בו את ההעלם דשם אלקים.

וזהו גם "ונפקדת כי יפקד מושבך" – שהזכירה והגילוי מלמעלה (ונפקדת) היא דוקא ע"י ענין החסרון והביטול, שזהו ההעלם דשם אלקים, שעל ידו נעשית התהוות העולמות, עד לעוה"ז התחתון שדוקא שם נעשית דירה לעצמותו ית'.

א. ענין "שבת בראשית" (שקודם לענין "מברכים החודש")
שבת בראשית קשורה למהלך השנה, טבע, ור"ח (מצוה) הו"ע שלמעלה מטבע. וקדימה לשבת בראשית – דברכת החודש שייכת לימים שלאחרי'. וההוראה: צ"ל עבודה מסודרת, טבע ואח"כ למעלה מהטבע. והרי בשבת זו מתחילה העבודה המסודרת, לאחרי מועדי תשרי שלמעלה מהגבלה. אך להיותה בחודש תשרי – ענינה להמשיך הלמעלה ממדוה"ג דתשרי בעבודה המסודרת דכל השנה. ובזה גופא ניתוסף עילוי בכל שנה, ויש לנצלו (א-ו)

ב. ענין מברכים החודש ו"מחר חודש"
עבודת שבת בראשית קלה מאלול, דצריך רק להשאיר המצב דתשרי (ז)

ענין מברכים החודש שלמעלה מהטבע – תומ"צ שלמעלה מ"בכל דרכיך דעהו", ובזה גופא ללא מדוה"ג – דהכח לברכת החדשים הוא מברכת תשרי (ח)

המשך הביאור בשייכות דברכת החודש לקידוש החודש בב"ד (הוגה) (ט)

ב"מחר חודש" – מל' מקבלת מחכמה (שבת) עצמה, שבקירוב מקום לאוא"ס (י)

מאמר ד"ה ויאמר לו יהונתן

ג. 1) הרש"י הראשון בתורה: לומר בגלוי שא"י ניתנה לנו
התורה פתחה בבראשית כדי שהגוי ידע מכך (ולא כדי ללמד עצם הענין), וזהו גם לטובת הגוי – כיון שב"נ הוזהרו על גזילה (ולכן מותר ללמדו ענין זה) (יב)

2) פרש"י עה"פ (ב, יד) "והנהר הרביעי הוא פרת"
צ"ב: למה רק בפ' לך לך ודברים מביא משלים לחשיבות נהר פרת (יג-ד)

ד. אגה"ת (פ"ה) – "והנה המשכת .  . המרומז באות ה"א תתאה"
צ"ב: בפ"ד כ' שבנשמה "ככה ממש" יש כל האותיות, ולא רק דוגמתם (כבאגה"ק סכ"ה) או חלקם (ה"א תתאה, דסתם חלק ("חלק הוי'") חלק רביעי) (טו-טז)

ה. פרש"י ברכה עה"פ (לג, כח) "וישכון ישראל וגו'" (המשך)
צ"ב: מהו "(יחיד) ויחיד"; מה ענין איש תחת גפנו ל"בדד"; נקט פסוקים אלו בירמי' ויעקב; הקדים "יערפו" ל"אף שמיו"; מהו "אף"; מוסיף "(מטל השמים) וגו'" (יז-ט)

ו. המשך הביאור בענין שינה בסוכה (הוגה) (כ)
(ובהערות: איך ישנו בחנוכת בית ראשון * שינה בסוכה אצל אדה"ז)

ז. הביאור באגה"ת
כל האותיות ישנם בנשמה בהעלם, וכאן (ובאגה"ק) קאי אבגלוי; "(וככה ממש) המבדיל הבדלות כו'" – להיותה כפי שבורא נעשה נברא (ונק' "תופס במקצתו") (כא-ב)

ח. הביאור בפרש"י – פ' ברכה
ממ"ש "שמיו" ל' יחיד מובן שהיא ברכה ליחיד (ולכן נקט פסוק מירמי' ומיעקב השייך ליחיד), שישב בדד מבלי עוברים ושבים שמקלקלים השדה ובפרט "גפנו ותאנתו". והכפל "כל יחיד ויחיד" – הן מהסוג דיוצאי הצבא והן מהסוג דהנשארים, שניהם לא יפחדו מאויב. וכן "יטיפו" ענינו יחיד, שהגשמים לא ירדו בבת אחת. ומוסיף ש"אף שמיו" הוא ברכת יצחק שבירך ג"כ ליחיד (יעקב), והוסיף "(מטל השמים) וגו'" ("ורוב דגן ותירוש") – לבאר ש"אף" קאי גם אלפניו "אל ארץ דגן ותירוש" (כג-ה)

ט. הביאור בפרש"י – פרשתנו
הקושי הוא (לא מ"ש "הוא פרת", אלא) מדוע רק בו לא כ' "ושם (הנהר הרביעי)" ולא מקומו וחשיבותו. ומבאר שזהו להיותו החשוב מכולם (והמשלים בפ' לך ודברים הם לבאר מ"ש שם "הנהר הגדול"). וב"יינה של תורה": "פרת שמימיו פרין ורבין" הו"ע הפצת המעיינות, ועי"ז מיתוסף גם בו – "ומברין את האדם" (כו-ז)

ברכת "ויעקב הלך לדרכו" לנוסעים לאה"ק (כח)

מצד "קנאת סופרים כו'" – התלמידים המתייגעים יותר ילמדו בקירוב מקום (כדמצינו בגמ' שתלמידי רב כהנא ישבו לפניו לפי מעלתם) (כט)

ע"ד ה"מלוה מלכה" לטובת ה"מעמד" (ל)

שליחות התלמידים היא כמשל בן המלך הנשלח למרחקים לגלות כחותיו – נוסף על התועלת למקום שליחותם – לפי שרואים כחות מיוחדים בהם. ועליהם להאיר כל העיר והמדינה, ובפרטיות – שיתוספו עוד ועוד תלמידים בהישיבה (ע"י "יושבי אהל" ו"בעלי עסק" שביניהם גופא, כהוראת ההנהלה). וידעו כי מובחרים הם ויעשו השליחות בשמחה, ומובטחים שיצליחו, כהכנה לביאת משיח שילמד תורה לכל העם (א-ו)

כמו שבגוף האדם אבר שאינו ממלא תפקידו נלחמים בו שאר האברים – כן הוא בכללות העולם ביחס הגויים לבנ"י; ובפרט באה"ק – שהקשיים הם לפי שהגויים מרגישים שחסר במילוי תפקידה המיוחד של אה"ק; תפקיד נוסף – לאלו שזכו לתורת החסידות, ללמדה לאחרים; ותפקיד נוסף – אלו שעמדו במס"נ ויצאו משם, לפעול מס"נ באחרים; ותפקיד נוסף – לכפר חב"ד ונה"ח, להיות דוגמא לכפרים וערים שלימות; מסירת דברים אלו בסביבתם, תוסיף בבטחון אה"ק; א' יבקר אצל ידידנו, וא' יכתוב דו"ח (א-ח)

סמוכים לעד (שנתבאר במאמר אדנ"ע בשנת הששים) – שבחי' המלכות שהיא בבחי' נפילה בזמן הגלות, מקבלת עזר וסמיכה מבחי' מקיף הרחוק (סמ"ך) שיתגלה לעת"ל.

וזהו גם הענין דאתה כהן לעולם (במזמור השייך לשנת הק"י) – המשכת בחי' אתה (אתה הוא הוי' לבדך) ע"י החסד דאברהם בבחי' המלכות; על דברתי מלכי צדק – המשכת בחי' חו"ב (יו"ד במילואו) במלכות (דיבור).

וכל זה תלוי במיוחד בלימוד פנימיות התורה, רזין דרזין – בחי' מקיף הרחוק (אות ס') – באופן של הבנה והשגה.

א. העילוי דאברהם בפ' וירא לגבי פ' לך לך (הוגה) (א-ב)
(ובהערה: מילה היא פעולה נמשכת – "ברית עולם")

ב. במענה הצ"צ לאדנ"ע על שאלתו בענין "וירא אליו ה'"
ובהקדמה – שבדבריו יש ענינים שבשעתו לא עמדו עליהם (וכמו שהוא בכל הפירושים שלומדים ברמב"ם, או באבות (השונים מפי' התנאים באדר"נ)): מ"ש "מחליט למול", ולכן ראוי ל"וירא", אף שנצטווה ע"ז – כי מזה שקיבל בפשיטות (ולא נחשב לו לצדקה) שעדיין חסר בו ועליו למול, מובן שגם מצ"ע החליט שעדיין אינו תמים. ולכן ראוי לגילוי ד"וירא", בחי' עתיק, השייך להולדת אדנ"ע בכ' מ"ח כתר"א, ומילתו בב' דחנוכה – שאז הי' נס בגלוי, וגם במאמריו כל הענינים בגלוי, "הרמב"ם ("תושבע"פ כולה") דתורת החסידות" (ג-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה סמוכים לעד

ג-ד. פרש"י (יח, כג) ד"ה "ויגש אברהם" (הוגה) (י-יא)

ה-ו. אגה"ת (פ"ו) – "והנה יעקב חבל .  . וראשו השני למטה"
"יעקב . . כתיב" – בל' חידוש (אף שנזכר כבר בפ"ה) – דמחדש, שהחבל ממשיך למטה מיעקב כי "ראשו השני למטה" (ובפ"ה "וקצהו", דקאי בהשפעה ליעקב). וכופל "שמשם מקבל כו'" (שהוא למטה מהם) – לתרץ היאך חבל מוריד למטה מהחבל (יב-ג)

ז. ה"יינה של תורה": בהצלת נפשות – יש "לדבר קשות" (הוגה)
וסו"ס – גם הקב"ה מרוצה מזה (יד)

"יתרון ארץ בכל היא" – שבבחי' "ארץ" (כללות העולם, ובשרשו – חיצוניות המלכות, שרש הנבראים) נמשך בחי' "כל" (יסוד, סיום האצילות). ובזה ג' ענינים – המשכת היסוד עצמו, המשכת נו"ן שערי בינה הנמשכים ביסוד, והמשכת הכתר (סובב). ושרשם באוא"ס שלפני הצמצום – אור הגבול (שרש אור הממלא) ואור הבלי-גבול (שרש אור הסובב).

"מלך לשדה נעבד" – שבבחי' "שדה" (גן-עדן, ובשרשו – פנימיות המלכות, שבה ההמשכה מיסוד אינה יתרון וחידוש) נמשך בחי' "מלך" (תפארת), הממשיך מפנימיות הכתר, המשכה שלמעלה מהשתלשלות ולמעלה גם מסובב, הנמשכת ע"י קיום המצוות. ובשרשה – אור חדש שלא האיר גם קודם הצמצום.

וגם המשכת אור זה היא בשביל השלמת הענין ד"דירה בתחתונים" ע"י עבודתם של ישראל ("מלך לשדה נעבד" כפשוטו, שההמשכה ד"מלך" נעבד כביכול לעבודת השדה, "דירה בתחתונים").

וזהו "מאה שנה" – פנימיות הכתר, "עשרים שנה ושבע שנים" – מוחין ומדות, שהמשכתם תחלה בבחי' "שדה" (פנימיות המלכות), ולאח"ז בבחי' "ארץ" (חיצוניות המלכות), ועד "שני חיי שרה" (בי"ע). ועי"ז נעשה עילוי גם ב"מלך" עצמו ("כולן שוין לטובה").

א. כסלו – "חודש השלישי" מתשרי
תשרי הוא ראש (גם) לחדשים – בעבודה מלמטה למעלה (בכח בניסן שמלמעלה), שדוקא על ידה ("הזית כשכותשין אותו") בא גילוי פנימיה"ת בכסלו (כמו מ"ת "בחודש השלישי" מלמעלמ"ט), והיו"ט דחנוכה, ח' נרות שאינם בטלים לעולם (דלא כנרות המקדש שמלמעלמ"ט); ולכן זהו הזמן להיות מונח בעבודה מלמטלמ"ע מתוך מס"נ (א-ו)

ב. ביאור בפרש"י פ' תולדות – בשיעור דר"ח כסלו
(פתיחה) ברכת החודש היא (גם) לר"ח עצמו, ובאה ע"י שיעור החומש שלו (ז)

פרש"י תולדות (כו, כב): "ופרינו בארץ – כתרגומו וניפוש בארעא" (הוגה) (ח)

בבית השלישי ("רחובות") יהי' "הרחיב ה'" מלמעלה, ו"פרינו" מצד המטה (ט)

ג. (המשך:) ביאור בשירו של יום ר"ה "אנכי ה"א המעלך גו'" (הוגה)
ואף כאן ב' הענינים: "המעלך" – מלמעלמ"ט, "הרחב פיך" – מלמטלמ"ע (י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהיו חיי שרה (מוגה)

ד. פרש"י פרשתנו (כד, י) ד"ה "וכל טוב אדוניו בידו"
צ"ב: ההכרח שכתב השטר ליצחק ולא לאליעזר; מנ"ל שהי' על כל אשר לו; מנ"ל שהי' שטר מתנה ולא כבפרדר"א (שהוא מקורו) – "ירושה"; מהי ההוראה (יב-ד)

ה. אגה"ת (פ"ו) – וזהו שאמרו רז"ל אין בידינו לא משלות וכו'
ב' פי' הרע"ב ב"אין בידינו" – שאין להבין שלוותם, או שאין שלוה – לא שייכי הכא; ועכצ"ל שאדה"ז בא לבאר למה הי' צ"ל שלות כו'. וצ"ב: הרי כ' שהחוטא אכן נוטל חלק בראש; מהו הקושי בפי' הרע"ב; מה נוגע כאן לבאר מרז"ל זה (טו-כ)

ו. הביאור בפרש"י
אליעזר ג"כ נכלל ב"כל טוב אדוניו", ועכצ"ל שהשטר הי' ליצחק, דלא נשתחרר ("אדוניו"). והי' על כל אשר לו – כמפורש בדברי אליעזר להלן, ו"שטר מתנה" דוקא – שאא"פ לחזור בו, ולכן (וגם מפני שיראו חשיבותו דיצחק) יקפצו לשלוח לו בתם. וההוראה: גם כשהבנים והתלמידים גדלו ונעשו "עולה תמימה" – צ"ל לתת הכל כדי לחנכם (כא-ה)

ז. הביאור באגה"ת
בא לבאר (לא המשנה, אלא) למה בפועל אין השפעה מרובה אם נוטל חלק בראש, ומבאר ש"אין בידינו" – אין להבין למה אין שלוה (או: שעתה אין רשעים כ"כ). דבמשנה קשה: מאי קמ"ל, אלא שלא יקשה אדם למה אין השפעה מרובה, קמ"ל ד"אין בידינו כו'" (כו-ז)

ח. המשך הביאור בפרש"י
אף שאליעזר נכלל בשטר מתנה ליצחק, אמר "עבד אברהם אנכי" – כי אברהם נתכוון לזכותו ליצחק רק לאחר שישלחו לו בתם. והנכסים שניתוספו בינתיים (ולא נכללו בשטר) שימשו למחייתו אח"כ, ולבסוף נתן גם אותם – וזהו שבסוף הפרשה נאמר שוב שאברהם נתן לו כל אשר לו. וההוראה כנ"ל – התמסרות למחונך גם כשגדל (כח-לא)

השראת השכינה בביהמ"ק ("באתי לגני") – לא כהדעות שזהו רק זיו והארה, ורק מוכשר להשראת אלקות, אלא בחי' העצמות ("עיקר שכינה"), ובאופן של כלי ודירה ("באתי לגני").

ואף שביהמ"ק הוא מוגבל – הנה מקום אתי, אתרי טפלה לי, שגם מקום המציאות וההתחלקות (שמצד אור הממלא) הוא בטל בתכלית, וזהו"ע השלום, ביטול וחיבור הפכים.

וענין זה הי' בגילוי בביהמ"ק (שנבנה ע"י שלמה, שלום), שמקום ארון אינו מן המדה, ועי"ז נמשך בעולם כולו, שיהי' דירה לו ית', באופן נעלה יותר מאשר בשמים ושמי השמים.

מעלת הביטול במקום גשמי – כמו צפור המדברת, וכמו הביטול דאיש פשוט לגבי חכם גדול, וביטול יש הנברא שייך ליש האמיתי.

הגילוי בביהמ"ק – ע"י עבודת הקרבנות (וגם ע"י עבודת התפלה), שהיתה ע"י כהנים – המשכה מלמעלה, לוים – העלאה, וישראלים – המשכה למטה.

וזהו גם ג' הענינים דדורון תפלה ומלחמה שבעבודת יעקב בבירור וביטול היש דתהו (קטנתי); וג' הענינים דתורה עבודה וגמ"ח שעל ידם נעשה הענין דפדה בשלום.

מאמר ד"ה קטנתי

א. העילוי בי"ט כסלו שחל בשבת
החידוש דקביעות זו מקל שיהי' באופן ד"חדשים"; השייכות די"ט כסלו ושבת – כי פנימיות התורה ענינה שלום – "פדה בשלום" (כמודגש באגרת קטנתי), וזהו"ע השבת – שהבירורים הם בדרך שלום. וההוראה – הפצת המעינות בדרכי שלום (ב-ה)

ב. המשך
בשבת יש אופנים שמלאכה אסורה נעשית היתר ואפילו מצוה – שזהו"ע "ברבים היו עמדי", אתהפכא, וכדרישת החסידות "בכל דרכיך דעהו". וההוראה: ניצול ההרחבה וה"קאָך" דנה"ב להפצת המעינות (ו-ח)

ג-ה.  1) פרש"י עה"פ (לב, ט) "והי' המחנה הנשאר לפליטה" (הוגה) (ט)
 (ובהערות: צ"ע בקו"א ריש הל' שבת * החילוק מל' רש"י "לכל אלה נכנס אברהם")

2) אגרת התשובה
 השייכות ליט"כ – דתשובה פועלת יציאה ממאסר. ובפרטיות: בפרק י' וט' ("י"ט") נת' ענין המשכה והעלאה, הכוללים ג' קוין – שבדרז"ל עה"פ "פדה בשלום" (י)

המשך הביאור באגה"ת פ"ו (יא)

3) מענה לשאלות על הלקו"ש השבועי (הוגה) (יב)

השראת השכינה בביהמ"ק ("באתי לגני") – לא כהדעות שזהו רק זיו והארה, ורק מוכשר להשראת אלקות, אלא בחי' העצמות ("עיקר שכינה"), ובאופן של כלי ודירה ("באתי לגני").

ואף שביהמ"ק הוא מוגבל – הנה מקום אתי, אתרי טפלה לי, שגם מקום המציאות וההתחלקות (שמצד אור הממלא) הוא בטל בתכלית, וזהו"ע השלום, ביטול וחיבור הפכים.

וענין זה הי' בגילוי בביהמ"ק (שנבנה ע"י שלמה, שלום), שמקום ארון אינו מן המדה, ועי"ז נמשך בעולם כולו, שיהי' דירה לו ית', באופן נעלה יותר מאשר בשמים ושמי השמים.

מעלת הביטול במקום גשמי – כמו צפור המדברת, וכמו הביטול דאיש פשוט לגבי חכם גדול, וביטול יש הנברא שייך ליש האמיתי.

הגילוי בביהמ"ק – ע"י עבודת הקרבנות (וגם ע"י עבודת התפלה), שהיתה ע"י כהנים – המשכה מלמעלה, לוים – העלאה, וישראלים – המשכה למטה.

וזהו גם ג' הענינים דדורון תפלה ומלחמה שבעבודת יעקב בבירור וביטול היש דתהו (קטנתי); וג' הענינים דתורה עבודה וגמ"ח שעל ידם נעשה הענין דפדה בשלום.

א. י"ט כסלו – גאולת השיטה של אדמו"ר הזקן
כשם שמס"נ וגאולת מצרים היו הכנה למ"ת, דביציאה לחירות נתאפשר קיום התורה בשלימותה, כך המאסר הי' (לא רק בשייכות לאדה"ז, אלא) הכנה לגאולה והפצה בשלימות (מתוך חירות) של שיטת אדה"ז, שהי' יצוג חי ותמידי שלה. ומיום זה לוקחים הכח לישומה מתוך חירות, מבלי התחשב במיצרים וגבולים – שכל יום יהי' יום חסידי (א-ד)

ב. התכלית דמתן תורה וגילוי תורת החסידות
כשם שריפוי המומים וכו' הי' רק פרט מעיקר ענינו דמ"ת – תורה שיוצרת חיים, כך בגילוי החסידות, התועלת הפרטית שבאה לעניים [ועד"ז עתה בנסיון העושר, "מרבה דאגה" (כהסיפור עם העני שתמה למה לו לאחיו ה"אָל-רייט'ניק" כל הבלבולים דאמריקה)] כו' היא רק פרט (כמו "הלכות החג בחג") בעיקר ענינה – לתת נשמה בחיים אלו (ה-י)

ג. אודות מרד הצעירים בארגון הצדקה ("פדרצי'")
הצעירים השמיעו את טענת התורה בזה (דלהיותה עצם החיים כנ"ל, עונה ממילא לכל פרטי החיים), שעיקר הכסף צריך ללכת לחינוך תורני (ועי"ז גם יובטח שהדור הבא יתרום לפדרצי'...) ולא ל"ביאפרה"... ובמקום זה מתמקדים ראשי הארגון ב"מהומות" שחוללו הצעירים (כמו שבמשפט בייליס התמקדו ב"בול" ההפוך) – בעוד אלפי ילדים נמצאים במצב של פקו"נ ואינם מקבלים חינוך תורני מחוסר כסף (או דעת) של הוריהם. כן צדקה טענתם שיש להחליף את הממונים [שעליהם לדעת שמי יודע מה ילד יום], שקובעי מדיניות החלוקה והאחראים בפועל לא יהיו אותם אנשים – כמ"ש "שופטים ושוטרים", כל א' בפ"ע (וכמקובל גם ע"פ "דמוקרטי'"). ויה"ר שה"קול ילד בוכה" יכנס בלב התורמים והממונים (יא-כ)

ד. קביעות י"ט כסלו בשבת: הפצת המעינות בדרכי שלום
ההדגשה בחידוש ("חדשים") דקביעות זו: שבת היא שלום, ואסורה במלאכה שענינה מלחמה ושינוי הדבר. והגאולה היתה באומרו "פדה בשלום" – גאולת השיטה שענינה שלום (כבדרז"ל עה"פ), ע"י הפצתה בדרכי שלום (כמודגש באגרת קטנתי) (כא-ג)

ה. מעלת ההתוועדות במוצש"ק; ג' בחינות בשבת
מהתוועדות במוצש"ק צ"ל "מתברכין כולהו יומין" (החלטות טובות) שלאח"ז. דהנה, ג' בחינות בשבת (דלצד היותה "נקודה אחת" שלמעלה מימי החול, נחלקת גם לרגעים וענינים בפ"ע, כנלמד ממ"ש "מחללי'"): מקדשא וקיימא, טירחא, מתנה; וכנגדם: שבת בראשית, מרה, מ"ת (כשבטלה הגזירה); שביתה, דברי רשות, והיתר מלאכה אסורה כשבטלה (שבת ל' להשבית) למחשבה שבמק"א, כמו שביתת ה' ממלאכה ע"י שדיבורו לא חשיב מעשה, דטפל למחשבתו – ע"ד "פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו". ובנדו"ד: בשבת, המחשבה והנשמה שבעולם, על בעלי עסק להרבות בתורה – שאז עניני החול והגוף טפלים למחשבה והנשמה, ומוצאי שבת הוא הממוצע – שעי"ז "מיני' מתברכין" עסקי החול שיהיו עד"ז (כד-לב)

ו. סיום מסכת תמיד
(פתיחה) סיום התניא ע"ד סיום הש"ס וענין השבת – מודגש בקביעות זו; בסיום מס' תמיד – מדובר בענין השבת (לג)

פלוגתת ר"י ור"נ בפי' "יום שכולו שבת"; חד חרוב או תרי חרוב (הוגה) (לד)

ב' דעות בזה ששמירת המקדש (בהתחלת המסכת) אינה מפני הגנבים – מצד עשירות המקדש (משביתן שלא יזיקו), או שהשערים נעולים (מעבירם מן העולם), והגירסאות "שבת מנוחה" או "שבת ומנוחה" (בסיום המס'); מס' תמיד "אינה אלא סיפור . . לעשות כן תמיד" – שתמיד (כהפי' ללא הפסק) צ"ל הנהגה שתביא לקרבן התמיד (לה-ו)

ז. פרש"י ריש פרשתנו (וישב): "משל למרגלית שנפלה כו'"
(פתיחה) הוראת רבינו הזקן לחיות עם פרשת השבוע – כוללת גם פרש"י (דמה שנתקבל בתפוצות ישראל נעשה "עיקר תורה שבעל פה") (לז)

ב' ענינים בעשו: "חול" – מה שיכול להתברר, ו"צרורות" – רע גמור (הוגה) (לח)

(ובהערה: המקור בנגלה לניצוץ שבכל דבר)

ההוראה בקשר למצב השכונה – כאשר בנ"י עומדים בתוקף ("התקין עצמו . . לדורון תפלה ומלחמה") הולך עשו מעצמו למקום אחר, ונעשה "לישב בשלוה" (לט-מ)

מאמר ד"ה פדה בשלום

ח. חלוקת הש"ס; הפלא בקביעות שנה זו; שביתת ה' בשבת
סיום התניא בסיום הש"ס וענין השבת – כולהו איתנהו בקביעות ש.ז.; וגם: ר"ה, יט"כ י' שבט חלים בשבת, שבה מתעלה הכל. ובהקדם המדרש שכל העולם רשות היחיד ולכן הקב"ה מקיימו בשבת – דלכאו' יש עוד מלאכות חוץ מהוצאה, וגם למה בימי החול נק' "מלאכתו" – שבשבת יהודי לא יוצא מ"מקומו" (רצונו) שהוא לקיים רצון ה', וניכר שהוא ב"רשות היחיד" (ולא "נעשה אדם" ל' רבים), ו(אינו יושב בטל אלא) מעלה כל העולם עמו להיות רה"י לה', ושוב אין על המלאכות תורת מלאכה וכמחשבה חשיבי, ואדרבה, במקדש מצוה לעשותם. וזוהי גם השייכות דשבת וחלוקת הש"ס – דתורה היא למעלה מהעולם (מב-ח)

ט. התחלת התניא: "בדרך ארוכה וקצרה"; ע"ד עולי רוסיא
"דרך ארוכה וקצרה" – ביאת משיח (שע"י חסידות) "בעתה" ו"אחישנה" (ע"י "בפיך ובלבבך לעשותו", מחדו"מ – ג' הקוין שבדרז"ל עה"פ "פדה בשלום"); והנה, בגאולת אדה"ז (ושיטתו) נעשה "טועמי'" והתחלה בגשמיות מהגאולה (ותורתו של משיח) – "כאילו פדאני" (בתוך הגלות; ו"צריכים משיח כפשוטו", דאתחלתא דגאולה כפשוטה תהי' רק כש"יעמוד מלך כו'"), וגם עתה ע"י אלו שיצאו לחירות – כאתחלתא דגאולת כל השאר (מט-נג)

י. נשי ישראל: שייכותן לגאולת י"ט כסלו
הגאולה קשורה במס"נ דבת אדה"ז (וכן המאסר הי' בקשר לענין המלכות (נוקבא)), ומזה רואים יכולת הנשים לפעול גדולות ונצורות בהחדרת החסידות בבית (נד)

שמחה בצפרא ורננא ברמשא – שגם במצב של העלם והסתר (רמשא) ישנו ענין הרינה, צמאון ותשוקה, ולאח"ז שמחה מצד הגילוי אור שלאחרי ההעלם וההסתר.

וזהו גם ענין "והוי' יגי' חשכי" – שבכדי להאיר את חושך הגלות צ"ל גילוי הוי' הב' שלמעלה מסדר השתלשלות.

וזוהי המעלה שבזמן הגלות, שעי"ז באים לגילוי אור נעלה יותר.

וההכנה לזה היא ע"י העבודה בזמן הגלות (ע"ד משנת"ל מעלת ביהמ"ק שבעוה"ז לגבי עולמות עליונים), העבודה דמס"נ שמצד עצם הנפש, שלמעלה ממדידה והגבלה, אבל נמשכת בכל פרטי העבודה בג' הקוין.

וזהו "אל יתהלל חכם גבור ועשיר . . כי אם . . השכל וידוע אותי" – שבזמן הגלות צ"ל עבודה הקשורה עם "אותי", מס"נ שמצד עצם הנפש, ועי"ז נעשה ההילול גם בג' הקוין.

וזהו "רני ושמחי בת ציון" – שבזמן הגלות (שאז נקראים בנ"י "בת ציון"), שהעבודה היא במס"נ שמצד עצם הנפש, אזי גם העבודות החלוקות דרני ושמחי באים ביחד.

א. השייכות לשבת הקודמת – י"ט כסלו
בשבת זו נעשה גם ה"ויכולו" די"ט (וכ') כסלו (ובפרט ששלימותו הי' בחנוכה): ה"ויכולו" וההתכללות בשבת הו"ע השלום (ועד שניכר גם בעולם), וזהו"ע י"ט כסלו – "פדה בשלום", ולכן הפצת המעינות צ"ל ב"שלום", בלי התחלקות – בכל זמן ובכל העולם (א-ג)

ב. המשך סיום מס' תמיד – השביתה בשבת ולע"ל (הוגה) (ד)

(ובהערה: גדר "תשבות")

זמן סעודה שלישית בזה"ז ("וינוחו בם") – מעין ה"תרי חרוב" דלע"ל (ה)

מאמר ד"ה רני ושמחי

ג. חנוכה ושבת – ביטול העולם; חנוכה וחינוך – מוסיף והולך
בחנוכה ושבת מודגש להאיר את ה"חוץ", שיהי' "רשות היחיד" לקב"ה (ז)

"מוסיף והולך" נוגע במיוחד בחינוך ילדים (ועי"ז יתוסף אור גם בהמחנך) – שבהם ניכר ענין הגידול בגשמיות. ועי"ז מבטלים המוסיף והולך דחושך העולם (ח-יב)

ד. אופן ההשפעה על ה"פדרצי'"; הלימוד מ"קרני לייזר"
כדי שהפדרצי' יסכימו ליתן הכסף לחינוך, לא די בכתיבת "מחקרים" בנושא אלא על הצעירים להראות להם דוגמא חי' שמתעסקים בחינוך באופן דמוסיף והולך, תוך ניצול תכונת ה"מרידה" גם כלפי עצמם, מבלי להתפעל מ"מלעיגים", וללא פשרות, ואדרבה – דוקא ע"י ה"צמצום" בד' אמות של תורה כו' פועלים יותר, כמו קרן אור המרוכזת בכיוון א' שבוקעת גם מחיצה של ברזל. וכמו בחנוכה – אין להתפעל מה"רבים", שהיו גם מבנ"י (וק"ו בצעירים שאין חשש פגיעה במשרתם וכיו"ב), וכסדר הברכות, ש"ה' . . צונו להדליק נר חנוכה" – מוסיף והולך, ואף שזהו נגד הטבע – הרי "עשה נסים . . בזמן הזה" (יג-ח)

ה. "ויוסף הורד מצרימה": מעלת השלוחים במקום רחוק (יט)

ו. פרש"י (לז, ז) ד"ה "מאלמים אלומים" (הוגה) (כ)

ז. ע"ד המסיבה לטובת "חדרי תורה אור"; ביסוס השכונה
יש"כ על עריכת המסיבה בשכונה זו – שצ"ל פעולות ממשיות לביסוסה (במקום לבקש על כך ברכות...), והרי דעת השו"ע בזה לא ברת-שינוי. ומהם יראו וכן יעשו ויצליחו (והפכו – ראו בהעוזבים) – לעשות שמחות בשכונה זו, בה "צוה ה' את הברכה" (כא-ב)

ה"יינה של תורה" בפרש"י: קירוב העם שבשדה לאלומת הנשיא (הוגה) (כג)

אגה"ת: מה שבפ"א לא נזכר וידוי כחלק ממצות תשובה – כי תשובה צ"ל "כל ימיו", גם בשבת שאין וידוי דברים (מצד עליית העולמות בבחי' המחשבה) (כד)

השם "ציון" (בהמשך למ"ש "לנטוע שמים וליסוד ארץ") – קאי על בנ"י כשמקיימים תומ"צ (שמים וארץ), שאז כל הענינים הם בסדר מסודר; אבל בזמן הגלות, כשחסר בקיום התומ"צ, ונעשה בלבול הסדרים, נקראים "בת ציון". אך דוקא אז יכולה להיות עבודתם באופן של בלבול הסדר – "רני ושמחי" ביחד.

כללות ענין הגלות (שאז העבודה היא באופן דרני ושמחי ביחד) מתחיל מגלות מצרים – לאחרי ההקדמה ד"יוסף הורד מצרימה", וירדה שכינה עמו, שעי"ז היו בנ"י יכולים להחזיק מעמד בגלות מצרים, ועד – ונצלתם את מצרים.

ומעשה אבות סימן לבנים – בנוגע לגלות האחרון, שיש בו ע"ד המעמד ומצב שהי' אצל יוסף הצדיק – בנס די"ט כסלו שהי' לעיני כל העמים, ועד שהתחילה גם טעימת הגילוי דפנימיות התורה בתורתו של משיח, ועי"ז נפעל גילוי תורתו של משיח.

מאמר (כעין שיחה) ד"ה רני ושמחי

א. טעם מנהגנו להדליק המנורה בפתח שבתוך הבית
מנהג הרבי (וכל הרביים) להדליק בפנים – כי אם יניחה בחלון הפונה לרה"ר, דופן המנורה יסתיר הנרות מבני הבית. וכן יש לנהוג, והעיקר – שיהי' מוסיף והולך (ב-ה)

ב. פרש"י (וישב לז, ז) ד"ה "מאלמים אלומים" (המשך) (הוגה)
וההוראה: צמיחת "עמרין" – דוקא ב"ארץ קשה ושנה קשה" (ו)

ג. ע"ד "מגבית" י"ט כסלו וחנוכה (שנוהגין להרבות בצדקה) (ז)

ד. חיזוק המנהג ליתן דמי חנוכה לילדים (ולהוסיף בחינוכם) (ח)

עיקר החידוש ש"יודוך אחיך" הוא בנוגע לראובן שמעון ולוי, שנולדו לפניו, משא"כ בנוגע לשבטים שנולדו לאחריו, הרי זה מובן בשכל, ואין צורך בהודאה דוקא.

"(יהודה) אתה" – הו"ע הגילוי, ושייך ליהודה, ספירת המלכות, שעל ידה הו"ע הגילוי בכל הספירות, וגם הגילוי בבי"ע. ולכן "יודוך אחיך" (אף שהם בדרגא נעלית יותר), כיון שע"י הירידה לבי"ע ניתוסף עילוי בכל הספירות. ועד שעי"ז באים לאמיתית הענין ד"אתה" – גילוי העצמות.

"ידך בעורף אויבך" – הו"ע העבודה דאתכפיא, שנעשית בעולם העשי' דוקא, שבו פועלים הענין דדירה בתחתונים.

א-ב. פרשת ויחי: קדימת אפרים למנשה
(פתיחה) כיון שהתורה היא (תורת חיים וגם) תורת אמת, גם הסיפורים בפ' ויחי (שנכתבו רק כהכנה לס' שמות) נעשים תכלית בפני עצמם (א)

אפרים ומנשה – ב' ענינים בעבודה בגלות: שלילתה או בירורה (הוגה) (ב)

(ובהערות: פו"ר ברוחניות וביאת משיח * זה שיצה"ר נק' "אל זר")

מאמר (כעין שיחה) ד"ה יהודה אתה יודוך אחיך

ג. פרש"י (מט, ט) ד"ה "גור ארי' יהודה וגו'": ההפרש בין ראובן ויהודה (הוגה) (ד)

ד. אגה"ת (ספ"ז) – "ולכן סידרו בק"ש שעל המטה כו'"
(פתיחה) שייכות לימוד אגה"ת ליום ההילולא דאדה"ז, שמתברך משבת זו (ה)

"ק"ש שעל המטה כו'" נוגע לאגה"ת – דאז הוא זמן התשובה והחשבון; והצורך בביאור "ע"פ הסוד" – להמתיק האיך בכל יום נתחייב שוב בד' מיתות (ו-ז)

ההוראה מפרש"י (הוגה); "קאָך" באהבת ישראל פועל אהבת ה' לבנ"י, ועד לגאולה (ח)

ענין הזריעה (ישרש) – שדוקא על ידה נעשית צמיחה באופן שבאין ערוך.

בעבודת בנ"י (ראשית תבואתה) – זריעת גרעין שאין בו טעם מורה על ענין הקבלת עול (ענינו של יעקב), שצ"ל לא רק בקיום המצוות, אלא גם בלימוד התורה, ודוקא עי"ז מגיעים לאמיתתה של תורה.

הירידה למצרים היא בדוגמת ענין הזריעה שעל ידה דוקא נעשית הצמיחה דהגאולה.

ולתוספת ביאור – ע"פ ביאור אדה"ז בענין "ויפח באפיו נשמת חיים", מתוכי' נפח, ששרש נש"י הוא למעלה מענין הבירורים, מבחי' החכמה, וקשור עם ענין הרצון, שבא ע"י צמצום העצמות, ואילו נש"י הם למעלה מבחי' הרצון כו'. וענין זה הוא דוקא בירידת הנשמה למטה, שעי"ז ה"ה חוזרת אל העצמות.

א. י' שבט – עשרים שנה
שמשון הי' "שופט" (שענינו תורה) גם כ' שנה לאחר מותו – כי ע"י שהפלשתים יראו ממנו עסקו הסנהדרין בתורה בדעה צלולה. וכן הוא בכל הנשיאים, שענינם גילוי שמש הוי' ("שמשון") ללא ה"מגן" – עד שעמי הארץ יראים הימנו, ובמיוחד בבעל ההילולא, וגם לאחר עשרים שנה כו'. ועתה צ"ל החשבון צדק אצל בנ"י – עד כמה יראים ממנו (א-ד)

ב. כ"ד טבת: ההוראה מאגה"ק בענין ההסתלקות
בדבריו פסק אדה"ז הדין על עצמו [כהפירוש (ומקורו בנ"ך) ב"דין ו(אח"כ) חשבון", אבל למעליותא] – שגם עתה יכולים וצריכים לקבל ממנו וכו', עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר. ולכן ממשיכים לעורר בלהט אודות קיום רצונו ולימוד תורתו (ה-ו)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה הבאים ישרש יעקב

ג-ד. פרש"י (א, כא) ד"ה ויעש להם בתים (הוגה) (ח-ט)

ה. אגה"ת (פ"ח) – "בתכלית היחוד בטרם שנפחה כו'"
תכלית היחוד דהנשמה הוא "בטרם שנפחה" (ולא למעלה מזה) – כי הכפרה היא מכח הרצון העצמי שלמעלה מרצון למצוות, ורק סמוך ו"בטרם שנפחה" מתגלה בה כח העצמי ("ויפח"), לחבר ההפכים דנשמה וגוף (י-יב)

ו. ה"יינה של תורה" שבפרש"י (הוגה) (יג)

הטעם שבנוגע ליצי"מ הקדים הכתוב אהרן למשה, ובנוגע לדיבור עם בנ"י הקדים משה לאהרן:

ענינו של משה – תורה, המשכה מלמעלה למטה. וענינו של אהרן – תפלה, העלאה מלמטה למעלה. וענין יצי"מ נעשה ע"י משה ואהרן, תורה ותפלה, אבל תחילה צ"ל ענין התפלה, אהרן, ולאח"ז תורה, משה. אבל בנוגע לדיבור עם פרעה, שבירת הקליפה – יש צורך בהמשכה מלמעלה ע"י משה, ולאח"ז יכול להיות בירור הניצוצות ע"י אהרן.

ולמעלה מזה – "הוא אהרן ומשה גו' הוא משה ואהרן" – "הוא" לשון יחיד, שזוהי בחי' שלמעלה משניהם, שלכן בכחה לחבר ולאחד את שניהם.

א. הכרזה אודות ה"מלוה מלכה" במוצש"ק הבע"ל
מעמד ההכרזה נותן כח לקיום הענין, והרי יום השבת (ובפרט שבת הבע"ל שיש בה מעלה שלא בערך) מתברך מהשבת שלפניו (א)

ב. ראש חודש (שבט) – "זמן כפרה": הכנה לי' שבט
נוסף למעלת ר"ח בכלל – בר"ח שבט החל משה לבאר התורה בע' לשון – כהכנה לכיבוש ז' אומות. דהנה עצמו של כל ר"ח הוא "זמן כפרה לכל תולדותם" – בכלל, נוסף להכפרה דשעירי ר"ח על עון טומאת מקדש וקדשיו (שאינו שכיח עתה), ו"זכרון לכולם יהי'" – כי בהבחי' שמשם נמשכת הכפרה הנה מצ"ע "אם צדקת גו'". "ותשועת נפשם מיד שונא" – זה היצה"ר, וגם כפשוטו (ע"י כפרת "חטאינו"), שאז "מזבח . . תכין", ע"י "(זכרון) משיח בן דוד" שיבנה "מקדש במקומו". וכיון שזהו "לכל תולדותם" – על כל ימי ומאורעות החודש, הנה "זמן כפרה" זה (ובפרט דר"ח שבט) הוא זמן חשבון צדק על מילוי דרישות בעל ההילולא, ובז' ימים שנותרו – צ"ל חשבון על ז' ימי השבוע דכל העשרים שנה (ב-ד)

ג. ע"ד סיום הס"ת לקבלת פני משיח צדקנו
כתיבת הס"ת שנה לפני הקץ היא ע"ד ביאור התורה כהכנה לכיבוש הארץ. ובכן, הזמן לסיימו! (ולפלא שעוררו לכך מאה"ק, אף שהס"ת ב"770" ("פרצת")...), ויעוררו כל בנ"י (שלא קנו עדיין) לקנות אות [והמכירה תהי' ב"770"] בימים הסמוכים (וגם לאחרי הסיום), ויהי' "בראשית ברא אלקים" "לעיני כל ישראל" (ה-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה הוא אהרן ומשה

ד-ה. פרש"י; אגה"ת
בפרש"י ד"ה "לא נתך" (ט, לג) "ודומה לו ותתך עלינו האלה והשבועה דעזרא" – אף שהוא פסוק בדניאל – כי שינוי מהות המים (שחדלו להיות נוזל) מודגש בשינוי מאלה במובן של שבועה (שענינה ברית אוהבים), להיפך הטובה, והכוונה לאלה-שבועה שע"י עזרא (ואילו אלה לחוד, יש גם בחומש); בהמשך פרש"י יש להגי' "ויצק'", שפירושו "ויצקת" (שנאמר לפני "ויצק"), וכן "ותתיך" ולא "ואתיך" (י-יג)

המשך הביאור בפרש"י פ' שמות (יד)

היתר מילת אנשי שכם ואנשי מצרים (הוגה) (טו)

אגה"ת (פ"ח) – ב' השלבים ד"לשוב עד הוי' ב"ה ממש (ואח"כ) ולעלות כו'" (הוגה) (טז)

המשך הביאור ב"יינה של תורה" בפרש"י פ' שמות (יז)

א. סיום הס"ת לקבלת פני משיח צדקנו
סיום הס"ת בעש"ק דיום ההילולא – ע"ד סיום הס"ת שכתב משה בעש"ק שבו נסתלק; וכיון שנמצאים בגלות (זמן בלתי רגיל) – תהי' ההזמנה לכל בנ"י באמירת "למנצח יענך" (ענין בלתי רגיל בעש"ק אחר חצות), ע"י ה"ועד" לכתיבת הס"ת (א-ד)

מאמר ד"ה להבין ענין כתיבת ס"ת (מוגה)

ב. ההתעוררות ביום זה – תכליתה עבודה בפועל
עתה שנשלמה הנתינת כח מנשיא דורנו – על כל אחד לסיים ה"פכים קטנים" שלו ולנצל ההתעוררות להביא משיח, ולא להמתין ל"הצהרות" כו' ביום כזה (ו-ז)