מתי מגיע הזמן להפסיק להיות נחמדים

האם יש זמן שבו מגיע הרגע להגיד: "די! מספיק לי להיות מר נחמד!"

לפני שאתם משיבים חישבו לרגע. זו אינה שאלה קלה: מהי התכונה שאתה מבקש להנחיל לילדך –להיות אדם נחמד או להיות אדם מצליח?

מן הסתם כשתרצו לענות, תתמהו אם בכלל שתי התכונות האלה סותרות זו את זו?

אנו מגדירים אדם נחמד כמישהו שאכפת לו מאחרים והוא קשוב לרגשותיהם. כולנו פגשנו בני אדם מסוג זה. אלו הבלתי-אנוכיים, שמבטם מפליג אל מעבר לרצונותיהם שלהם, המקדימים את צורכי הזולת לצרכיהם שלהם. אלו האנשים שאנו אוהבים שיהיו סביבנו.

לעומת זאת, המצליחנים הם מי שמתעקשים להבטיח שיעדיהם האישיים יבואו על סיפוקם, בלי להתייחס לצרכיהם, לרצונותיהם או לדעותיהם של אחרים. כולנו פגשנו את הטיפוסים האלה, שבלי נקיפות מצפון או רגשות אשם דורסים כל מי שעומד בדרכם, הכול כדי לטפס על הקריירה המהוללת שלהם או בשלבי הסולם החברתי. אלו הטיפוסים שאנו מנסים להימנע מהם, ובכל מחיר. אבל דומה שדווקא הם שתמיד משיגים את מבוקשם.

אז האם יכולים שתי התכונות האלה לדור בכפיפה אחת?

אידאלית, אנו רוצים ללמד את ילדינו לנהוג בהתחשבות עם נקודות המבט של זולתם. אנו רוצים ללמד אותם לשתף בצעצועיהם, לוותר על הזמן הקצוב להם על הנדנדה בגן המשחקים, לכבד מהחטיפים שבשקית שלהם. ואנו רוצים גם להציג את עצמנו בפניהם כבני אדם המתחשבים בזולתם, המוכנים ברצון לפנות מקום לקשיש ולנכה, השמים בנדיבות-לב כמה מטבעות ביד המושטת של קבצן חסר בית, והמשתתפים בוועד ההורים של השכונה. אנו מעריכים נימוסי דיבור והימנעות מביקורתיות. עד... כלומר עד שיש לנו היתקלות עם מישהו שמנצל לרעה את טוב לבנו בלי לחשוב פעמיים.

האם הייתם אי פעם במצב שבו הזנחת את עצמך (או את משפחתך) מתוך שנענית לגחמותיו של הדוד בני, המרבה בהמולה, הדודנית עידית, הביקורתית, או השכנה נירה, האגואיסטית? האם אתה אדם מתחשב – או אולי סתם פרייר כשאתה משחק את תפקיד "מר 'כן, אדוני!'" לנוכח דעותיו של הבוס שלך או למרות שאתה מכיר את המוזרויות התובעניות של חברך לעבודה?

לפעמים התשובה הטובה ביותר היא דווקא התנהגות לא-נחמדה במובהק. חז"ל מייעצים לנו ברוב שכל: "עם נבר תתברר" בשביל להגיע רחוק יותר, ייתכן שהתשובה הנכונה תהיה לנהוג בערמה – או ביהירות או באנוכיות או בתקיפות – עם אדם שמבין רק את השפה השלילית הזאת. כשאתה שוהה עם בני אדם שאינם יכולים לראות מעבר למעגל הקטן של האגו שלהם, שאל את עצמך אם הגישה הנכונה היא להיות נחמד, או שגישה מחמירה יותר תשיג בסופו של דבר תוצאה טובה רב יותר?

היכן עובר הגבול?

אולי התשובה היא בבחינת המניעים שלנו.

שאל את עצמך למה אתה מבקש להיות נחמד? האם אתה מאמין שזו הדרך הנכונה להתייחס לחיים? או שאתה פשוט רוצה שיחשבו עליך שאתה אדם נחמד? האם אתה מאמין בכנות שהילד שלך צריך לשתף את חבריו בנדנדה שהוא אוהב בגן המשחקים, או שמדובר בפחד שמא יתייגו אותו כילד נדחף ודוחף, חסר נימוסים? למה אתה מוכן לשמש כחותמת גומי כדי לתת אישור לחברך או לשותפך לעבודה? האם אתה עושה זאת כי אתה מסכים עם מה שהם עושים או כי אתה מסרב להיראות לא-נחמד? למה אתה מציע לאחרים ברוחב לב את זמנך ואת האנרגייה שלך, האם אתה רוצה שיחשבו שאתה חביב, או שאתה מאמין בכנות בעיקרון שאתה פועל לפיו?

אולי המפתח להבנת העניין הוא לפתח את כוחך הפנימי.

הבה ננחיל לילדינו – ונדגים זאת בעצמנו – את עמוד השדרה הנחוץ לעמידה יציבה, בין שמשמעות הדבר שישי לך האומץ לפעול בטוב לב וברגישות (ובכל מקרה, הן צריכות תמיד להיות ברירת המחדל של הפעולה שלנו) או – אם הדבר נחוץ כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר – להטיח עלבון בתככנים ערמומיים מהסוג שיכולים להבין רק את השפה הזאת.

אחדים מהאנשים העסוקים בעצמם ביותר אמנם נראים חזקים מבחוץ, אבל הם חלשים בתוכם פנימה, ואין להם שום כושר להתגבר על נטיותיהם וגחמותיהם.

וכמה מהאנשים הנחמדים והחביבים ביותר נראים חלשים כלפי חוץ, אבל למעשה הם נחושים כפלדה בתוכם, ותמיד יעשהו את הדבר הנכון, בין שמשמעותו להגיד "כן" מתוק וסתגלן (ברוב המקרים) או "לא" בלתי נחמד ונוקשה.

לא כי הם חוששים ממה שיגידו עליהם האחרים, אלא כי חשוב להם איך רואה אותם בורא עולם.

ומה דעתך שלך על כל זה? מתי מגיע הזמן להפסיק להיות נחמד?